רבי אליהו מזרחי(רא"ם) צא

נסמוך בהם תדע אי הוה פשיטא לן סמנים דאוריתא הוה סמכינן על הסמנים להתיר בהם את האשה אפילו בסמנים שאינם מובהקים ולא היינו חוששים שמא אחר הוא ואינו בעלה של זו משום דסמנים אז אינן מדאוריתא מטעם העדים אלא מטעם גזירת הכתוב דעד דרוש אחיך אותו דורשהו בסמנים וכיון דגזירת הכתוב הוא סמכינן עלייהו אפילו בסימן כל דהו כדפרש"י ז"ל בשילהי יבמות ומעתה כיון שהסמנים המובהקים שסומכין עליהם מן התורה להתיר בהם את האסור אינם אלא מטעם העדים כמו שאין אנחנו מצריכים שיהיו העדים המעידים עדים שלא יתכן בהם בשום צורה שבעולם שיהיו עדי שקר בשום מקום אלא שאנו מצריכים בלבד שיהיה הדבר ברור לנו שאינן עדי שקר ושאם יפול בנפשנו שום פקפוק עליהם אין לסמוך בהם כן בסמנים המובהקים אין אנו מצריכים בגט שיהיו סמנים שלא יתכן בשום צורה שבעולם אפילו באפשר רחוק שימצאו באדם אחר אלא שאנו מצריכין בהם שיהיה הדבר ברור (לא) [לנו] שאינם נמצאים באדם אחר ושאם יפול בנפשנו שום פקפוק עליהם אין לסמוך בהם זהו הנראה לי בפרוש בעל אדם וחוה ז"ל אף על פי שאפשר ששאר כל הפוסקים לא יסכימו בזה כי הם יאמרו שכמו שהעדים הם בחזקת עדי אמת כל זמן שלא הורע חזקתם כן הסמנים המובהקים הם בחזקת שאינן סמנין של אדם אחר שאינו בעלה של זה כל זמן שלא הוחזקו שני בני אדם בסמנין הללו ויש להם סמך בענין זה משמו ושם אביו דסמכינן עלייהו להתיר בהם את האשה ולא חיישינן שמא אחר הוא ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו של בעל האשה הזאת מאחר שלא הוחזקו שם באותו מקום שנים ששמותיהן ושמות אבותיהם שוין וה"ה נמי בענין הסמנים המובהקים דשמו ושם אביו דמתירין בהם את האשה אינן אלא מטעם סימנין ואנחנו אין לנו אלא לסמוך על פי המעשה שנעשה כבר וסמכו עליהם והתירו בהן את הנשים שהן הסמנין של חסרון האצבע ושל צלקת שבעין ושל גבשושית שבחוטם וכל שכן בנדון דילן דאית ביה תרתי חסרון האצבע וסימן דראש

ועל העמוד השני הביא ראיה מדברי רבינו תם שכתב אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן אלא פדחת וחוטם ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף ודקדק מלשון ניכר דקאמר דאין הסמנים גורמים ההיתר אלא ההיכר המגיע באמצעות אותן הסימנים ואם כן צריך שיכירנו בחייו וכל זה מפני שחשב שפירוש נכר שב אל העדים כאלו אמר ניכר להם ואין הדבר כן אלא ניכר למכיריו קאמר לא שנא אם היו המכירים הם העדים עצמן לא שנא אם היו השומעים מפי העדים שהרי אין הבדל בין שהיו העדים מכירין אותו בחייו עם אותם הסמנין המובהקים ואחרי מותו נשחת ואינו ניכר כלל אלא שדנין על פי אותם הסמנין המובהקים שזהו אותו שהיו מכירין אותו בחייו וכיון שלא היו מכירין אותו מעולם אלא שהשומעים הסמנים אפילו העדים היו מכירין אותו בחייו עם אותם הסמנים וכששמעו הסמנים מפי העדים דנו על פי אותן הסמנים שזהו אותו שהיו מכירים אותו בחייו דמכיון דהכירה זו אינה הכירה חושית דהיינו טבעא דעינא אלא הכירה שכלית שדנו העדים בשכלם שזה שיש בו אלו הסמנים המובהקים הוא אותו שהכירו אותו בחייו אם כן מה הפרש יש בין שיהיו העדים הם שדנו מעצמם שהוא פלוני או שיהיו השומעים מפי הרואים הסמנים הם שדנו זה ומעתה ממה נפשך קשיא אם העדות איננה תלויה דן על פי הראיה החושיית אם כן כשראה העד הסימנין המובהקים והיה הפרצוף פנים נשחת ונחבל ולא נשאר שם הכירה חושית כלל דהיינו טבעא דעינא לא יתירו האשה על פיו ואיך כתב החכם יצ"ו או מצד הסמנים המובהקים כשהיה נחבל בפניו ואם העדות נופלת על ההכירה השכלית אם כן אין הפרש בזה אם יהיה השופט בהכרה השכלית הוא הרואה הסמנים או השומע ממנו מאחר שאין כאן ראיה חושיית שהרי לא נשאר שום היכר כלל אלא ראיית אותם הסמנין המובהקים בלבד ואיך כתב החכם יצ"ו אולי לא יצטרפו עידי ראיה בלי הכירה עם עידי הכירה בלי ראיה ועוד הרי בהדיא שנינו בפרק אלו מציאות כלי אנפריא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפריא אינו חייב להכריז מאי אינפרייא אמר רב יהודא אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ופירש רש"י ז"ל שעדין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן ובעי התם תלמודא היכי דמי אי אית בהו סמנים כי לא שבעתן העין מאי הוי אלמא בסימן לחודיה בלא טבעא דעינא סגי אף על פי שאין בעל האבידה ולא המוצא אותה מכירין בהם מעולם כל שכן בנדון דידן שאף על פי שהעד לא הכירו מעולם מכל מקום השומעים הסמנים מפי העד הן מכירין אותו בחייו באלו הסמנים ועוד הרי בפרק גיד הנשה אמרינן בהדיא דאילו אתו סהדי ואמרו פלוני דהאי סמנים והאי סמנים קטל נפשיה לא קטלי ליה ואלו אמרו אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה ופירש רש"י ז"ל כגון שאמר פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סמנים כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג והקשו התוספות והלא משיאין אשה על פי הסמנים להך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סמנים דאוריתא בפרקא בתרא דיבמות ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן ליה דסמכינן אסמנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתבשרה על ידי עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קדושין ואין קדושיה קדושין הא קמן בהדיא דהיכא דאסהדי דגברא דהאי סמנים והאי סמנים מית ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סמנים כך וכך היו לו בגופו ובכליו וכששמעו השומעים המכירין אותו אמרו שהוא פלוני שהכירוהו בחייו באותן הסמנין משיאין בהם את האשה ואם איתא שרבינו תם ז"ל חולק בזה כפי דברי החכם יצ"ו אי אפשר שלא היו התוספות מביאין זה החלוק של ז"ל שהרי ר"ת ז"ל הוא עקר בעלי התוספות אלא ודאי מהכא משמע שרש"י ז"ל ור"ת וכל בעלי התוספות כלם מסכימים שאין הבדל בזה בין שיכירוהו העדים בין שיכירוהו השומעים מפי העדים ועוד איך אפשר שיחשוב שום חושב שרבינו תם ז"ל יסבור כמו בזה החלוק ורבינו אשר ובנו ובעל אור זרוע והמרדכי ובעל תרומת הדשן ז"ל שכלם נמשכים ונשרשים על פי שרשי ר"ת ז"ל יחלקו על דבריו ויתירו האשה על פי הגוי המסיח לפי תומו