רבי אליהו מזרחי(רא"ם) פז

ופלוני הם אלו ופירוש זאת ההלכה דחוק כפי שתראה תשובת שאלה להר"ן מסכמת עם דעת האשרי כתב מה שאמרו בתוספתא שאין מעידים עד שיכיר שמו ושם עירו לא בא אלא למעט שאין סומכין לאומד הדעת מאמתלאות כגון שמעידים על ארוך וגוץ או תוארים אחרים שנמצאים בהרבה מבני אדם וכן נמי למעט שאין סומכים על עדות שמו בלא שם עירו דאיכא למיחש לאחר שכך שמו והוא מעיר אחרת אבל כל שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אף על פי שלא יזכיר שמו ודבר ברור הוא זה מדאמרינן בפרק האשה שלום אלא היכי דמי כגון דקאמרי אסקניהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנין דאנן לאו עליהו קא סמכינן אלא אסימנין הוא דקא סמכינן כלומר דאינהו סהדי לא ידעי באינהו אינשי מאן נינהו שלא היו מכירין אותם לא בשמם ולא בשם עירם אלא שהעידו שראינו אות פלוני וסימן פלוני היה בו וכל שנותנין סימן מובהק ואנו יודעים שאותם האנשים היו בעליהם של אלו מאותם הסימנים מתירין את נשותיהם וזה הוא פירוש של אותה שמועה דוק ותשכח אלמא אף על פי שאין העדים מכירים שמו ושם עירו כל עוד שהם מתארים אותו בענין שאי אפשר להסתפק בו באחר משיאין את אשתו וכן נמי כל הך סוגיא דפרק האשה וצרתה שהלך בעלה למדינת הים אם מת דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם בהכי ריהטא שאין צריך לעדים שיעידו על שמו ועל שם עירו ודבר ברור ופשוט הוא עכ"ל אשר נראה שיש כח לסימנים המובהקים להתיר באמצעותם גם שלא יכירו המת וכן נראה בספר ח זה התנופה נופה בשאלת מכלוף בן מלוט ובספר תרומת הדשן בשאלת איש אחד שיש לו עורון בעיניו וצלקת ושם ג"כ שגבשושית החוטם הוא סימן מובהק לסמוך עליו להתירה וצריך שתדע חמשית כי הרמב"ם ובעל העטור ורבים מהגדולים החמירו בדבר זה ולכן סוברים שאין מעידים ולא נסמוך על עדות אלא כשהעדים עצמם מכירים את המת בהיכרה אמיתית וברורה שהיא כשראו אותו בפרצוף פנים עם החוטם ולא סמכינן לסימנים שבגופו אפילו שיהיו מובהקים וכל שכן דלא סמכינן אפילו במובהקים כשאינן מכירים אותו ולזה כתב הרמב"ם בפרק אחרון מהלכות גרושין מצאו הרוג או מת ופדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קימין והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידים עליו ואם ביטל אחד מאלו אף על פי שיש בו סמנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו דשמא אחר הוא עכ"ל ולא תחשוב שמה שאמר בכאן אע"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו שהם סימנים בלתי מובהקים אבל כשהיו מובהקים נסמוך עליהם שכבר פירש בהלכות נחלות פרק שביעי אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שנהרג ולא הכירוהו בפניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותו בכל אלה הדברים וכיוצא אם אבד זכרו נוחלין בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל ובזה חולק הרמב"ם עם ר"ת שגזר שסימני הגוף בלי פרצוף פנים אמצעיים להכיר המת וכן חולק הרמב"ם עם הרא"ש והנלוים אליו במה שהתירו בתשובתם שיעידו הרואים בלתי מכירים למכירים ובלתי רואים ונסמוך על שניהם ולזה כותב בפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכן סימניו אין אומרים מאומד הדעת פלוני הוא עד שיכיר העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר אחד יצא מעמנו מעיר פלוני מחפשים באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו וזה הדין מבואר הוא בתוספתא תנא אין מעידים אלא כשיכירו שמו ושם עירו ומסכים עם דעת הרמב"ם בעל מצות הגדול וכן בעל העטור אשר כלל דבריו מסתברא דליכא סימן מובהק בגופו אלא הכרת פניו דהא קיימא לן סימנים דרבנן עכ"ל שנראה שהוא סובר שאפילו הסימנים המובהקים דרבנן ולזה סים דלא סמכינן בשום סימן אחרינא אלא על פרצוף עם החוטם לבד וכן דעת ר' חננאל והרי"ף ז"ל כפי מה שהביא בעל העטור אשר העולה בדבריהם דלא סמכינן להתיר א"א אלא כשהעדים היו מכירים אותו ואחר מיתתו ראוהו בפרצוף פנים עם החוטם שאז יוכלו לומר בביאור שהוא זה לא באופן אחר וצריך שתדע ששית הפירוש שפירש הרמב"ם בהלכה וכן הסרת הדוחקים שיש לו אשר על המאמרים ההם סמכו המקילים אמנם הרא"ש כפי הנראה בתשובתו סמך על משנה אין מעידים אלא על פרצוף פנים וכו' ואף על פי שיש סמנים בגופו ובכליו אשר הנראה כפי סוגיית הגמרא בפרק בתרא דיבמות שמוקי' זאת המשנה לדעת ת"ק דברייתא דסובר דאין מעידים על השומא פירש רבא טעמא משום דשומא לאו סימן מובהק ודייק הרא"ש הא אם היה סימן מובהק בגופו מעידים עליו סמכינן להתיר הנשים בשוק הפך ממה שגזר הרמב"ם והנלוים אליו וכפי הנראה דיוק הרא"ש הוא דיוק מוכרח והאי לישנא טעמא הביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכן נראה שסמך הר"ן להתיר על ידי סימנים דאמרינן בפרק האשה שלום כגון דקאמר אסקינהו קמן וחזנהו וכו' ופירש הר"ן דאנהו סהדי לא הוו ידעי באינהו אינשי מאן נינהו לא בשמם ולא בשם עירם שהעידו ראינו איש פלוני וסמן פלוני היה בו הלכך כל שנותנין סימן מובהק ואנו יודעים שאותם הסמנין ואנו יודעים שאותם האנשים הם בעליהן של אלו מאותם הסמנים מתירים את נשותיהם עד כאן לשונו אשר נראה פשט השמועה הזאת סותר לפסק הרמב"ם אבל דעת הרמב"ם שסימנים הם דאוריתא ונסמוך עליה לא לבד בממונא אלא גם כן באיסורא מדין תורה ולכן כתב בהלכות גזילות ואבידה בפרק יג הסמנים המובהקים סמכינן בכל מקום דין תורה עכ"ד אשר נראה שבכל מקום חסמנין המובהקים כדאים הם לסמוך עליהם וגם שבפרק אלו מציאות בעיא סמנין מדאוריתא או מדרבנן למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסמנין דלא אפשיטא זאת הבעייא סובר הרמב"ם שהסוגיא מוכחת טפי שסמנים דאוריתא משמלה ומכתוב עד דרוש אחיך אותו וכיוצא ולא ניחוש לדחיות בעלמא ולזה אמר שהסמנין המובהקים מדין תורה ראוי לסמוך עליהם ובהלכות נחלות פירש שמצד חומרא שהחמירו רבותינו באסור כרת אין משיאין אשה שנטבע בעלה במים שאין להם סוף על פי סמנין מובהקים אבל מנחילין ליורשים על פיהם ולזה כוונתו שמשנת אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם הכוונה שזהו תקנת רבנן משום חומרא דכרת שאין מעידים להשיא אשה