רבי אליהו מזרחי(רא"ם) פו

אשה כשנאבד מן השליח בסמנים אם הם דאוריתא ולא איפשטא אבל כל הפוסקים מסכימים שהסמנים שאינן מובהקים בהחלט כמו שאמרנו שאינם מועילים לאסורא להתיר אשת איש אבל קצתם מועילים לממונא גם שאינן מובהקים בהחלט כמו שהביא הרב המרדכי בפרק ההוא דע ששלשה מיני סמנים איכא חד סימן מובהק מכל חסמנים דמהדרינן ביה אפילו גט אשה כמו נקב יש בצד אות פלונית דאפילו אי אמרינן סימנין דרבנן מהדרינן ביה וחד דלא מהדרינן ביה אפילו בממונא כגון כלים לבנים או שחורים דלא הוי סימן כולי האי וחד בינוני דמהדרינן ביה ממונא מיהו נקרא סימן מובהק כדאמרי בשמעתין שהוא מובהק בערך הסמנים שנותן חבירו עכ"ל וכן נראה מדברי הרב הגדול הרי"ף ז"ל שהסמנים שאינן מובהקים בהחלט לא יועילו לאסורא אבל כבר יועילו לממונא שהוא חזרת האבידה ולכן הביא לישנא בתראה אמר רבא לכולי עלמא סמנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי רבנן סברי שומא לאו סימן מובהק הוא ור' אלעזר סבר שומא סימן מובהק ופירש עליו הרב ר' יונתן ז"ל ומסכים עם רש"י ז"ל אף על פי שמצינו במציעא (שאינם) שאם מחזירים אבידה אפילו בסמן שאינו מובהק וסמכינן אקרא דאף השמלה בכלל היתה ויצתה להקיש מה שמלה שיש לה סמנים אף כל דבר שיש לו סמנים ושמא תאמר שמע מינה דסמנים שאינם מובהקים חשיבי כמובהקים אפילו לגבי אסורא כי הכא לזה בה רבא ואמר דכולי עלמא כשאנו מחזירים אבידה בסמנים בלתי מובהקים תקנתא דרבנן הוא דניח ליה לבעל אבידה כיון שאין כל העולם יודעים סימן מובהק בכל אשר להם ואם נצטרך לסימן מובהק לא תהא אבידה יוצאת מתחת מי שמצאה לעולם ולכן תקנו רבנן אפילו בסימן שאינו מובהק להחזירה לו דקימא לן דהפקר בית דין הפקר ומשום הכי בממונא דוקא הוא דתקון דמהנו סמנים שאינם מובהקים אבל לגבי אסורא אקמוה אדאוריתא דבעינן סמנים מובהקים אשר כלל דבריהם שלא יועילו בסמנים הבלתי מובהקים לגבי אסורא וצריך שתדע שלישית אשר התוספות מביאות דעת ר"ת אשר פירש דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כתב ר"ת דוקא כשאינו שם אלא הפרצוף עם החוטם שאז אין מעידים אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטיב על ידי סמני הגוף ועוד דשמא דוקא בסמנים הוא דקאמר דאין מעידים אבל על ידי טביעות עינא ניכר הוא היטב כיון שיש שם כל גופו עד כאן לשונו אשר נראה שיש כח לסמנים להיישיר הכח המכיר שיכירו זה האיש המת גם שאין לו פדחת ולא חוטם אבל לא פירש ר"ת אלו הסמנים המיישרים לכח המכיר אם הם מובהקים בהחלט או בלתי מובהקים דלא אמר [אלא] סמנים סתם אבל באבן העזר בסמן י"ז הביא לשון ר"ת ופירש שהם סמנים מובהקים שיש להם כח להיישיר הכח המכיר להכרת זהו האיש שהוא נחבל בפניו וכאשר תראה רמזי התלמוד שחבר בעל אבן העזר תמצא דבפרק בתרא מיבמות שכתב אין מעידים על אדם שמת להשיא אשתו אלא אם כן ראו פרצוף פנים עם חוטמו שלם והני מילי שלא ראו אלא ראשו אבל אם ראו כל גופו אפילו אין כאן פרצוף פנים עם חוטם יכולים להכירו על ידי סמנים שיש לו בגופו ובכליו ואין מתירים עד יהיו מכירים בטביעות עינא ולא הזכיר שם תאר מובהקים עד כאן לשונו אשר יש לתמוה על בעל אבן העזר מהיכן ראה לומר שהסמנים המיישרים להכרת המת צריכים היות מובהקים כי התוס' לא אמרו אלא סמנים סתם וכן כתבו הרב האשרי בפסקיו וכל שכן שהוא ברמזים אמר יכולים להכירו בסמנים שיש לו בגופו או בכליו ומבואר הוא שסמני הכלים אינם סמנים מובהקים והכלל העולה כי ר"ת לא הכשיר אשה על ידי סמנים אלא בתנאי שיהיו הסמנים תנאי להכירו או מצד הסמנים המובהקים כשהוא נחבל בפנים או מצד שאר הסמנים המדריכים לכח המכיר לטביעות עינא באופן שלעולם העדים מעידים שמכירים לזה האיש המת ומצד זאת ההכרה סמכינן עליהו להתיר אשתו אבל אם אלה ראו הסמנים אפילו שהם מובהקים ואינם מכירים אותו לא שמו ולא שם עירו גם שימצאו אחדים שמ שמעידים שאלה הסמנים היו לאיש פלוני אין הוכחה מדברי רבינו תם להתיר לאשתו דאולי יחשוב דאין מצטרפין עידי ראיה בלי הכירה עם עידי הכירה בלי ראיה וכן הביא בעל אדם וחוה שהסימנים הם אמצעיים להכיר הרואים המת ולהעיד שהוא פלוני אבל אין להם כח להתיר האשה מאומדנת השומעים עד כאן וצריך שתדע רביעית שהרא"ש והר"ן הגדילו כחן של הסמנים מובהקים כפי מה שנמצא בתשובתם כתב הרא"ש וששאלת על היהודים שנהרגו בדרך ולסוף ימים מצאום והכירום ראשו של אחד מהם שהיה עדין שלם בסמנים מובהקים ושאר הגוף אכלוהו חיות תשובה דע כי אינו עדות להתיר אשתו דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידים אלא עד שלשה ימים כי המת משתנה כשעברו שלשה ימים ואותו שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקיים שהיו שלו סימן מלבושים לא הוי סימן דלפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים והגוי שאמר שהוא וגוים אחרים הרגום וספר סימנים שהיו בכל אחד ושמותם לא ידע הא תנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים ולא על סימנים שבגופו מיהו אם היה סימן מובהק כההיא דתניא אין מעידין על השומא ואמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן והכא בסימן מובהק קא מפלגי רבנן סברי שומא לאו סימן מובהק הוא וד' אלעזר בן דהבאי סבר שומא סימן מובהק דהא קחזינן אף על פי דסמנים דרבנן סימן מובהק הוא דאוריתא הילכך סימני גופו כגון ארוך וגוץ חיור או סומק לא הוי סימן מובהק אבל אם היה חסר אחד מאיבריו או יותר בידו או ברגלו או שום שנוי באחד מאיבריו אותו הוי סימן מובהק נאום הכותב אשר בן החכם ר' יחיאל זצ"ל אשר נראה שהכריח שהסמנים המובהקים שבגופו יש להם כח להתיר גם שהעדים לא יכירו את המת כמו שאמר וספר הסמנים אשר בכל אחד ושמותם לא ידע והכריח זה מכח ההלכה דתנן ואף על פי שיש סמנים בגופו ובכליו אין מעידין וזאת המשנה אליבא דת"ק דבריתא דתניא אין מעידין על השומא ופירש רבא טעמא מפני ש שומא אינה סימן מובהק ודייק הרא"ש הא אם שומא היה סימן מובהק מעידים עליו ונתיר את אשתו אף על פי שהעדים לא יכירו אותו אלא כשמספרים אלו הסמנים נמצאו שם אנשים שמאומדנא אומדים פלוני