רבי אליהו מזרחי(רא"ם) פג

שזינתה ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בעת שנתקדשה לשני על ידי עדות הסמנים ולא הוו קדושיה קדושין אלא סמכינן על הסמנים וקטלינן ליה שלא כדין כדאמר רבא בפרק גיד הנשה דאילו אתו תרי סהדי ואסהידו דגברא דהאי סמנים והאי סמנים קטל גברא לא קטלינן ליה דאם כן קשיא דרבא אדרבא דהאי לישנא דכולא עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דשמעינן מינה שמעידין על הסמנין המובהקים והאי לישנא דפרק גיד הנשה דאילו אתי תרי סהדי ואסהידו דפלוני דהוו סמנין אלו קטל גברא לא קטלינן ליה דשמעינן מניה שאין מעידין על הסמנים המובהקים רבא הוא דקאמר להו ועוד לפי זה לא נתיר את האשה על פי עד אחד גם לא נעמיד את הגט שאבד בחזקתו על ידי נקב שבצד אות פלוני כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ועוד מאן לימא לן דקטלינן ליה לאותו שבא על האשה שנשאת לשני על ידי סמנים או על ידי עד אחד הרי התוספות הקשו על זה בפרק גיד הנשה ותירצו שלא קטלינן גברא בכי האי סמנין גם ליכא למימר דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוא דכיון דבבכורות פרק יש בכור אמרו דלגבי עדות אשה אחמור רבנן טובא אף על גב דאקילו ליה בסופה ואינה נתרת אלא בעדות ברורה אבל בעדות שיש שום פקפוק לא ובפרק גיד הנשה אמרו היכא דאסהידו תרי סהדי דגברא דהאי סמנים והאי סמנים קטל גברא לא קטלינן ליה ומשמע דסמנין מובהקים לאו עדות ברורה הוא משום הכי פסק שאין משיאין את האשה על ידי עדות הסמנים המובהקים כי היכי דלא קטלינן אלא על ידי עדות ברורה ולא על ידי עדות הסמנים המובהקים משום דאמרינן בשילהי דיבמות כיון דלא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמו ואם כן קשיא גט דמהדרינן לה לאשה על פי הסמנין המובהקים ומתירין בו את האשה והמחלק בין סמני דגט וכו' הילכך על כרחך לומר חד מתלת או שנפרש מלתיה דהרמב"ם דמיירי כשהכירו אותו מתחלה בעודו חי כדמשמע ממלתיה דכתב אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותו דאם לא כן דאיכא למיחש בדדמי דעביד כי האי גוונא לדמויי בדבר מועט כדפרש מהרר"י ז"ל בתרומת הדשן באותה תשובה דלעיל או שנאמר דמלת מובהקים דהלכות נחלות מיירי בסמנים שאינם מובהקים לגמרי וקראם מובהקים כמו שקראם גבי נחלות כדכתב עליו הראב"ד וכדפרשו התוספות גבי סמני אבידה דקאמר אימא ממש אמר כולי עלמא לא ידעו סמנים מובהקים דידיה ואנא יהבי סמנין מובהקים דידיה דלאו מובהקים ממש קאמר אם כן מובהקים משבשתא היא ושבוש נפל בספרים ולא קא מיירי אלא בסמנים שאינן מובהקים וכן תמצא בטור חשן המשפט שהביא הלשון הזה של הרמב"ם ז"ל ואינו כתוב בו אלא ולא הכירו פניו בלבד ואפשר לומר בשלא היו לו סמנין כלל או בשלא היו לו סמנין מובהקין אבל הסמ"ג ז"ל הביא לשון הרמב"ם ז"ל בעצמו גבי נחלות וכתוב בו כמו שכתוב בספרי הרמב"ם ואפילו אם תמצא לומר שהרמב"ם והסמ"ג ז"ל הם חולקים ומחמירים על הדבר ואינם סומכים על הסמנים כלל אפילו בסמנים מובהקים אף על פי כן מכיון דאיכא עגונא דאתתא תא דנפיק מיניה חורבה אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקילים בזה ללכת אחרי המחמירים שהרי שנינו במסכ' עדיות למה נזכרו דברי היחיד במקום הרבים הואיל ואין הלכה אלא אם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו כגון בשעת הדחק כדפרש בעל אור זרוע שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה ממנו גדול בחכמה ובמנין ואין לך שעת הדחק מזה שאם תשאר האשה עגונה כל ימיה ודאי נפיק מניה חורבא וכל שכן בזמנים אלו שבעונותינו הרבים רבו הפרוצות ונתמעטו הצנועות כל שכן כשיהיו המקילים רבים ואחרונים שבודאי ראוי לפסוק כוותייהו דקימא לן דעד אביי ורבא הלכה כרב במקום תלמיד אם לא נמצא בהדיא בגמרא דהלכה כדברי חתלמיד ומאביי ורבא ואילך הפוך שהלכה כתלמיד במקום רבו וכן כתוב בהגהות של הרמב"ם ז"ל בהלכות פסח דהלכה כמהר"ם ז"ל בכל מקום מפני שהוא בתראה והיה יודע דעת כולם ואף על גב דלא מקלינן משום עיגונא דאתתא אלא בעדים עצמן אבל בגופא של עדות לא כדאמרינן בבכורות בריש יש בכור לנחלה שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך התם ומאי אחמור רבנן והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ומשני כי אקילו בה בסופו אבל בתחלתה לא פירוש לא הקלו בעיגונה דאתתא אלא בעדים עצמן אחר שנחקרה עדותם בעדות ברורה שאז אפילו אם העדים פסולים מאחר שמעידים בדבר ברור שאין בו פקפוק כלל סומכים עלייהו להשיא בהם את האשה אבל בגוף האשה עצמה אף על גב דאיכא עגונא דאתתא אחמור בה רבנן טובא כדמוכחא מלתא בכולא שמעתתא דריש פרק האשה דאמר התם איכא דעבדי ליה סמתרי וכי היכי דלדילך אתרחיש ניסא לדיליה נמי אתרחיש ניסא ואימור איניש אחרינא אתא לאצולי ואכלתיה כורא וכו' ובמים שאין להם סוף שמא עלה מצד אחר ובירושלמי ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וצלוב אני אומר מטרונה עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נסים נעשו בו כדניאל ולכבשן האש אני אומר נעשו לו נסים כחנניה מישאל ועזריה מכל מקום היכא דלא אשכחן שום אחד מהפוסקים להקל באותו דבר אז לא נוכל אנחנו להקל בו מכיון שאין זה מאותם שמנו חכמים בתלמוד בהדיא אבל בנדון דידן דאשכחן פוסקים רבים ועצומים שהקלו בו וכל שכן שהם אחרונים וראו כל דברי הראשונים כולם וכל שכן שעשו מעשה בהוראתם ומעשה רב איך לא נפסוק כמותם וכל שכן במקום דהיכא עגונה דאתתא דנפיק מניה חרבא דכי האי גוונא דחה רבי אבי העזרי ז"ל דברי רבינו אברהם בר משה ורבינו אלעזר ברבי שמואל שאמרו שראוי להקל במים שאין להם סוף מכיון דאיכא עגונא דאתתא דרבותינו שאסרו במים שאין להם סוף לא אסרו זה לעולם מפני שזה הדבר בעצמו הוא כמו תמה כל שכן שנוסיף אנחנו תמהון על תמהון לאוסרה לעולם והשיב להם דמאחר שלא התירו חכמים לכתחלה להנשא גבי מים שאין להם סוף וחזינן בגמרא דצורבא מרבנן שהורה בה התר לכתחלה הוי בר שמתא כעובדא דרב שילא ולא מצינו שיקבעו חכמים ז"ל זמן לדבר אין בידינו לבדות דברים מלבנו בלא שום ראיה ובלא שום סמך ולתת אמתלאות בדבר כי ראינו שיש מקומות רבות שהחמירו בה חכמים ז"ל ולא חששו לעגונא דאתתא כלל כמו במים שאין להם סוף ושאין סומכין אסמנים שבכליו ושבגופו וכן בראוהו מגוייד