רבי אליהו מזרחי(רא"ם) סז

שלא היה לו לכתחלה להיות דיין לשותפו שמעותיו בידו כמו שהעידו עליו שהוא בעצמו הודה על זה אם כן מכל הני מוכחא מלתא אפילו לתנוקות של בית רבן שלא עשה כל אלה אלא מרוב חבתו וגודל אהבתו לעזור לשותפו בכל מאמצי כחו ואם כן מוכחא מלתא שפיר שאהבתו של זה עם שותפו היא יותר גדולה מאהבת השושבינות ואם בשושבינו שנינו שהוא פסול לדונו אפי' בדיעבד כדפרש הרא"ש כל שכן באהבה זו שהיא יותר גדולה ממנה דפשיטא ופשיטא שהוא פסול לדונו אפילו בדיעבד וכל שכן וקל וחומר לפי מה שהעידו עליו שהוא בעצמו גלה דעתו ואמר שעל כרחו הוא צריך לעוזרו מאחר שמעותיו בידו ואם הדבר כן מי הוא זה שיחשוב אותו לדיין בדין הזה מעתה פשיטא ופשיטא שהוא פסול להיות דיין בדינו של חיים זה ולית דין צריך בשש ויכול הטוען והנטען והעדים לחזור בהם ומעתה לא תועיל לו הקבלה שקבלוהו עליהם הקהל להיות חכם ודיין שלהם שאפילו אם קבלוהו עליהם שני הבעלי דינים להיות להם לדיין שכל מה שידין עליהם שיהיו מקבלים אותו עליהם בכי האי גוונא שגלה דעתו ואמר שעל כרחו הוא מחוייב לעוזרו ולתמוך את ידו מאחר שמעותיו הם בידו לא קבלוהו עלוהי והנה נשאר חברו הדיין לבדו ואלו היה לבדו ולא היה האחר עמו היה דינו דין אפילו לא קבלוהו עליהם להיות להם לדיין לבדו אליבא דשמואל דאמר ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף דלאו דוקא ב' אלא אפילו א' והא דנקט שנים רבותא קמ"ל דאפילו שנים נקראים ב"ד חצוף כדכתב הרא"ש וכל שכן אלו קבלוהו עליהם התובע והנתבע שבזה כולי עלמא מודו שדינו דין אבל עכשיו שהיה הוא בחבורו של הדיין האחד שהוא היה מתאמץ בכל כחו לעזור לשותפו לקיים תביעתו כמו שהוכחנו לעיל מסתמא גם הדיין האחר נגרר אחר דעותיו של האחד ובפרט שהוא החכם מהקהל והאחר אינו נחשב אצלו אלא להדיוט דפשיטא ופשיטא שאינו סומך על דעתו אלא על דעת חברו ושניהם יחד פסולים לדינו של חיים הנזכר לעיל ועוד אפילו אם תמצא לומר שדינו של אותו יחיד אע"פ שחבורו עם הדיין המסייע והעוזר לשותפו דינו דין ואף על פי שלא קבלוהו עליהם שני הצדדים אליבא דשמואל מה שאי אפשר זה מכל מקום כולי עלמא מודו שאין ההודאה בפניו הודאה בבית דין כדאוכחנא לעיל ויכולין העדים לחזור בהם ואין כאן משום חוזר ומניד וכיון שחזרו בהם ובטלו עדותם הרי היא בטלה לגמרי וכן הראיה הד' שהבאנו לפטרה בלא גט מפני שעדות שמואל הכהן שהוא העד האחד לא קובלה בבית דין ליודעים בטיב קבלת העדות ולא בטיב דרישות וחקירות באו שהעידו בהם שהיותר חשוב שבהם הודה שלא היו יודעים הן אלא מה שהעד העיד מעצמו ונמצא שאין קבלת עדותם לפניהם קבלה בבית דין אם מפני שלא נחקרה עדותם בבית דין ואם מפני שלא איימו בהם בכל אותם האיומים הנהוגים בקבלת העדות ולא חקרו בדבריהם שמתוכן ילמדו הדיינים להוציא לאור את שקריהם ואם כן יכולין העדים לחזור בהם ומאחר שבטלו עדותם ראשונה הרי היא בטלה לגמרי ואין כאן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכן כתב הרא"ש בהדיא בפ"ק דסנהדרין דאי לית בהו בהנהו ג' שקבלו העדות חד דגמיר פסילי לדינא כדמוכח בפרק זה בורר לא נתבטלה רק מההיא תשובה מהרשב"א שכתב שבעדות אשה אין צריכים דרישה וחקירה וכיון שאין צריכים דרישה וחקירה אע''פ שקובלה עדותם בפני הדיוטות שאינם בקיאים בדרישה וחקירה לית לן בה והרי הוא כאלו קובלה בבית דין בקיאים בטיב קבלת העדות ובטיב דרישות וחקירות ושוב אינן יכולים לחזור ולהגיד לבטל עדותם ראשונה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי דייקינן בה שפיר אשכחן דלא אמרו זה אלא היכא דאין האשה מכחישתו אלא שבאו העדים לקיים הקדושים מפני שבלא עדים אף על פי שהמקדש והמתקדשת מודים בהם אין קדושיהם קדושין כדאיתא בפרק האומר ובאותם עדים אמרו שאין צריכים דרישה וחקירה אבל בנדון דידן שהאשה מכחישתו וצועקת ובוכה ואומרת שלא היו דברים מעולם מי הוא זה שיאמר שאינם צריכים העדים הללו דרישה וחקירה והלא בהדיא כתב ר"י כמו שכתב המרדכי בשמו בפרק זה בורר דלא סגי בלא דרישה וחקירה וזה פשוט נשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד מה שיאמר ואמר להם להעיד שקדש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה מזוקקת לכך כי מן הדין יש לפטרה בלא גט כי העדים שבאים לאסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותם יכולים לחזור בהם לומר מבודים היינו דמאי שנא מעדים שהעידו שהוא בן גרושה וחלוצה דתניא בתוספתא יכולים לומר מבודים היינו לבטל עדותם כל זמן שלא נחקרה עדותם בבית דין ועוד כי בעדות הודאות והלואות צריך ודרישה וחקירה עכ"ד הא קמן בפרוש גמור שכשהאשה מכחישתו כנדון דידן צריכים העדים דרישה וחקירה וכשלא עשו דרישה וחקירה יכולים העדים לומר מבודים היינו לבטל עדותם ומה שכתב הרשב"א שאין עדי קדושין צריכים דרישה וחקירה אינו אלא כשאינה מכחישתו שצריכים להעיד שנתקדשה לפניהם מפני שאין האשה מתקדשת אלא בעדים אף על פי שהבעל והאשה מודים בהם כדאיתא בפרק האומר אבל היכא שהאשה מכחישתו כנדון דידן מודה הרשב"א בזה שצריכים דרישה וחקירה שהרי אפילו בדיני ממונות שתקנו בהם שלא יצטרכו דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כשראו הדיינים שהוא דין מרומה מצריכים דרישה וחקירה וליכא למימר שמה שכתב ר"י כשהיא ממחישתו צריכים דרישה וחקירה אינו אלא משום דסבירה ליה שבעדות אשה צריך דרישה וחקירה כשהיא מכחישתו בלבד אבל כשהיא מודה בו מה צורך לדרישה וחקירה והרשב"א ז"ל שאמר שבעדות אשה אין צריכין דרישה וחקירה שאפי' במכחישתו אינם צריכין דרישה וחקירה דהא בסיפא דמלתיה דר"י דלעיל כתב ועוד כי בעדות הודאות והלואות צריך דרישה וחקירה וכבר ידוע שההודאות והלואות הם מהדברים שאינם צריכים דרישה וחקירה שהרי חכמים ז"ל תקנו בהם שלא יהו צריכים דרישה וחקירה כדי שלא ינעלו דלת בפני לוין ועם כל זה כתב ועוד כי בעדות הודאות והלואות צריך דרישה וחקירה ועל כרחן לומר שאין זה אלא בדין