רבי אליהו מזרחי(רא"ם) מח

נהגו לסבל קודם הקדושין שלח הסבלונות קודם הקדושין אבל כאשר בא בקושטנטינה שנהגו שלא לסבל עד אחר הקדושין אמרינן חזקה שלא היה שולח סבלונות אלא אם כן קדש יש לומר דהא ליתא שגם בקושטנטינה אין מנהג המקום שלא לסבל אחר הקדושין עד שנחוש בכל מי ששולח סבלונות שכבר קדש אין הדבר כן שאדרבה אנו רואים שרוב אנשי העיר נוהגים לשלוח הסבלונות קודם הקדושין אלא מפני שיש בעיר מעוט אנשים שמקפידים בסבלונות ולא סמכה דעתייהו לשלוח סבלונות אלא א"כ קדשו מקודם לכן הם חוששים בכל מי ששולח סבלונות שמא הוא מאותם המקפידים בזה שלא לסבל אלא אחר הקדושין ואף על פי שלא נהגו בזה רק אנשים מועטים חוששים להם כדברי רבינו חננאל דחייש למיעוטא מפני חומר אשת איש וכיון שאין נוהגים בזה כל אנשי העיר ולא רובם אין אומרים שכאשר בא בקושטנטינה נשתנה דעתו ממה שהיה ותפש מנהג אותו המעוט שנהגו להקפיד בסבלונות כיון שיש לנו הוכחה גדולה שזה המשדך אינו מהאנשים המקפידים כבר שהרי חששת הסבלונות אינה תלויה אלא בהקפדה אם נהגו להקפיד בהם שלא לתתם קודם הקדושין אם לאו שכן כתב הר"ן בפירוש ההלכות כות וז"ל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן כלומר באתרא דלא סמכי לשדורי סבלונות קודם קדושין אית לן למיחש דהאי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאין מקפידים לקדש קודם הסבלונות בהאי נמי לא חיישינן וכו' עד כאן דבריו הרי שבאר שחששת הסבלונות הוא מפני ההקפדה ועוד הוסיף הרשב"א באור בזה וכתבו הר"ן משמו וז"ל הא דאמרינן דאפי' באתרא דמעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתברא הני מילי כשהם מקפידים כך שאינם סומכים לשלוח הסבלונות אלא לאחר קדושין דבכי האי גוונא הסבלונות מוכיחים לפי מנהג המעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינם מקדשים אבל היכא דלא קפידי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינם מקדשים תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין ע"כ דבריו הנה נתבאר בהדיא שכל החששא שחוששין בסבלונות היא כשהם מקפידים בהם שלא לתתם קודם קדושין וגם הרב המובהק מהר"ר יוסף קולון ז"ל בתשובותיו האריך בראיות על זה שעקר חשש הסבלונות היא דוקא היכא שמקפידים על הסבלונות שלא לתתם לפני השדוכין פן תחזור בה האשה ויפסידום ואחר שהחששא היא תלויה בהקפדה כמו שכתבתי ונתברר לנו שזה האיש אינו מן המקפידים בסבלונות שהרי נתנם קודם קדושין א"כ הדבר ברור שאין חוששים מכאן ואילך על סבלונותיו. ואין לומר כיון שנוהגים בקושטנטינה להחמיר בסבלונות ראוי להחמיר בסבלונות ששלח זה המשדך בקושטנטינה אע"פ שלא יהיה מן הדין ראוי לחוש להם מפני חומר מנהג המקום ויש לומר דחששת החומרות שנוהגים בה אנשי קושטנטינה אינה כשאר המקומות שנוהגים בה מפני שהחזיקו הדבר באסור שהרי הסבלונות מצד עצמם אין בהם שום אסור ולא נהגו חומרא זו אלא מפני שאינם יודעים במי ששולח הסבלונות אם הוא מאותם שמקפידים בהם שלא לתתם עד אחר הקדושין לפי שאין בנו כח לירד לדעת כל אחד ואחד מן האנשים וכמו שכתב מהר"ם בתשובה מי יכניס עצמו בספק לדעת מנהג המקום אבל היכא דאית לן הוכחה גדולה וגלוי דעת כמו בזה המשדך שאינו מהאנשים המקפידים בסבלונות פשיטא ופשיטא שלא נהגו להחמיר בכיוצא בזה ולכן נראה לי לעניות דעתי שאפילו היה זה המשדך שולח סבלונות גמורים בקושטנטינה לא היינו חוששין להם וכ"ש שכמו שכתבתי אפי' סבלונות אין כאן לכן נראה לי שהאשה זו מותרת ואין עליה בית מחוש כלל זה דעתי אני הצעיר אברהם בן יעיש אלה הם הטענות אשר טען הרב הכולל מהר"ר אליא מזרחי נר"ו עליו שאלה י"ט

כתב אין לנו לילך רק אחר מנהג המקום שהסבלונות נתנים שם וכו' ליתא דאדרבא אין לנו לילך רק אחר מנהג המקום ששולחו משם דהוכחת הסבלונות אם על קדושין עצמם אם על קדושין קדומין אינו אלא שאנו אומדים דעת המשלח שלא שלחם אלא בעד קדושין או אחר הקדושין מכיון שמנהג מקומו של המשלח הוא לקדש ואחר כך לסבל ומסתמא רוב העולם אינם עושים אלא כמנהג מקומם אם כן אף על פי שבמקום האשה אין מנהגם אלא לסבל ואחר כך לקדש אין המשלח מקפיד לעשות אלא כאנשי מקומו דמה לו להקפיד במנהג מקום האשה וכי יש במנהג מקום האשה שום אסורא שהחמירו שם עד שיקפיד המשלח למנהג אנשי מקום האשה הרי אין כאן כי אם מנהגא בעלמא מסתמא כל זמן שאדם דר במקומו אינו מניח מנהג מקומו לתפוס מנהג אנשי מקום אשתו וכן נראה קצת גם מפירוש רש"י ז"ל דקאמר דכיון דארחייהו לקדושי ברישא חיישינן דשדר הני לשם קדושין דמסתמא אאורחייהו דאנשי מקום המקדש קא מיירי ומה שאמרו כל הנושא אשה על דעת אותו מקום הוא נושא אותה לא אמרו אלא לענין ממונא שיכתבו הנדונייא יתר על דמיה או פחות מדמיה או שוה לדמיה או שיתן האיש מעות לפי הנדונייא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בשמים וכיוצא בהם או שיכניס האיש שום משלו לאשה להתנאות בו שבכיוצא באלו אמרו הנושא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה של האשה מפני שהכלל בידינו עולה עמו ואינה יורדת עמו אבל לענין לקדש ואחר כך לסבל או איפכא שאין בזה נפקותא לאשה אין אנו הולכים אלא לפי מנהג אנשי מקום האיש משום דאומדנא דדעתא הוא שאין אדם מניח מנהג מקומו לנהוג מנהג מקום אחר כל זמן שהוא עומד במקומו. עוד כתב וגם תולה חששת הסבלונות במנהג המקום שהסבלונות ניתנים שם וכו' לא ידעתי מהיכן הכריע זה כי לשון באתרא דמקדשי והדר מסבלי סובל מקום האיש כמו מקום האשה עוד כתב וכל שכן בנדון זה ששני הצדדים היו