רבי אליהו מזרחי(רא"ם) מו

וגם כל הפוסקים הסכימו שלדעת רש"י ז"ל צריך שישלחם בעדים והדין נותן דלא עדיפי סבלונות מקדושין עצמם דקיימא לן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים וקל וחומר למקדש בלא עדים כלל וקל וחומר בן בנו של קל וחומר למשדך ששלח סבלונות בלא עדים שאין חוששין להם וכיון שהמסרק והמנעלים ומיני מתיקה הכל נתן שלא בעדים ועל ידי אשה וקטן אין חוששין להם אפילו היה המשדך שולח אותם לארוסה עצמה וכל שכן שהמסרק לא נתנו המשדך עצמו רק אמו נתנו לארוסה והמנעלים ומיני מתיקה לא נתנו לארוסה רק לאמה שאין כאן מקום לחוש שמא הם קדושין וזה אין צריך לפנים ואם תאמר ניחוש שמא קדמו להם קדושין כדברי רבינו חננאל והגאונים ז"ל דסבירא להו שחששת הסבלונות אינם מפני שהם עצמם קדושין אלא מפני שהם הוכחה שקדמו להם קדושין שאין אדם שולח סבלונות אלא א"כ קדם. נראה לי לעניות דעתי שבסבלונות אלו לא שייך האי חששא שאפי' סבלונות אין כאן דלא מקרו סבלונות לגבי חששא זו אלא הדורונות שהחתן שולח לארוסתו אבל הדורונות שקרובי הארוס נותנים לארוסה ואי נמי הדורונות שהארוס נותן לקרובי הארוסה לא מקרו סבלונות אלא מתנות וכן פירש"י בשמעתא דסבלונות פרק האיש מקדש במתניתין דהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה וכו' אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ופירש"י סבלונות דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו עכ"ל ואם כל איזה דורון יקרא בשם סבלונות היה די לו לרש"י שיאמר סבלונות דורונות אלא דאגב אורחיה קמ"ל דלא מקרו סבלונות רק הנשלחים מהחתן לארוסתו וגם לא מצאנו לשון זה רק גבי ארוס וארוסתו כגון השולח סבלונות בבית חמיו בבבא קמא והאי בבית חמיו לא ששלחם לחמיו דהנהו לאו סבלונות מקרו אלא ששלחם לארוסתו בהיותה בבית חמיו והסבלונות הנשלחים לארוסה באלו בלבד הוא דאיכא חשש קדושין אבל במתנות שנותנים קרובי הארוס לארוסה או שנתן הארוס לקרובי הארוסה אין בהם חשש קדושין כלל ואם תאמר הא ניחא כדעת רש"י דחיישינן שהסבלונות עצמם הם קדושין אין לחוש למתנות הקרובים שהם קדושין כיון שלא באו מיד הארוס ליד הארוסה אבל לדעת רבינו חננאל ז"ל דס"ל שהסבלונות הם הוכחה על הקדושין לפי שאין אדם שולח סבלונות אלא אם כן קדש מנא לן שיהיו הסבלונות מהארוס לארוסה או מהקרובים לארוסה או מהארוס לקרובי הארוסה דבכולהו איכא למיחש שלא היו נשלחים אלה הדורונות אלא אם כן קדמו להם קדושין יש לומר דלא דמו שהסבלונות הנשלחים מהארוס לארוסה הם הוכחה גמורה על הזווג לפי שאין דרך צניעות לשלוח מוהר ומתן לאשה אם לא יהיה דרך זווג משום דאיכא למיחש לפריצותא ואלמלא שיש ביניהם זווג לא היה אדם שולח אותם וכל שכן בפומבי בקולי קולות כמו שהוא המנהג ולכן אנו אומרים שקדמו להם קדושין אבל הדורונות הנתנים מהקרובים זה לזה אינם הוכחה גמורה על הזווג לפי שהם שולחים אותם לכבוד דרך אהבה וחבה וגם מפני שהם חוזרים ונותנים זה את זה מתנות אחרות מה שאין כן בסבלונות שנותן הארוס לארוסה ולכן נראה לי לפי עניות דעתי שבנדון שלפנינו אין שום הוכחה על הקדושין שהמסרק לא נתנו הארוס לארוסה רק אמו נתנו לה והמנעלים ומיני מתיקה לא נתנן לארוסה רק לאמה ואלו ואלו לא מקרו סבלונות ואין חוששין להם ואם תאמר ניחוש שמא נתנה האם אותו המסרק בשליחות בנה ואם כן הרי הוא כסבלונות הנשלחים מהארוס לארוסה יש לומר שאין לנו לחוש לזה כל שלא ידענו אותו בבירור שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהיה ספק מקודשת שכל אשה שנשתדכה שתקבל מתנה משום אדם ניחוש לה שמא נתנוהו לה בשליחות המשדך וזה דבר בטל. ואין לומר שאני הכא שקבלתו מאם המשדך ואיכא למיחש טפי שבאה בשליחות בנה הא ליתא שאפילו באבי המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן להכי דגרסינן בפרק האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי זיפי בבבל שקל חד מנייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה אמר ליה מקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו ליה רבנן ודלמא שליח שוויה לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח ודלמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק אמר להו רבא בר שימי בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל עד כאן ל לשון הגמרא ופרש"י ז"ל אפילו למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות האב לקדש לו אשה שלא בשליחותו ודילמא ארצויי בן קמי אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו אמר רבינא בפירוש שמעתי ממנו דלא ס"ל כרב ושמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו עכ"ל רש"י ז"ל והר"ן ז"ל הוסיף עוד בפירוש ההלכות דאפי' בדשדיך לא חיישינן שמא נתרצה הבן, הנה נתבאר בהדיא דלא חיישינן שמא עשה הבן שליח לאב אא"כ שמענו וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דהלכה כרבינא דאמרי שאין חוששין שמא נתרצה הבן ואעפ"י שגאונים אחרים חולקים עליהם בזה וס"ל דהלכה כרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וה"ה שמא נתרצה הבן היכא דארצויי ארצי קמיה אפילו הכי ע"כ לא פליגי אלא בקדושין שקדש האב בעד בנו בהדיא אבל בסבלונות אפי' אם היה מסבל בהדיא בשם בנו אם היו שלא ברשותו אפשר דמודו דלא חיישינן שמא נתרצה הבן משום דהוי ספק ספיקא שמא נתרצה הבן ואפי' את"ל שנתרצה עדיין הסבלונות לדעת ר"ח ז"ל אינן קדושין אלא דחיישינן להו שמא קדש כבר וכולי האי לא חיישינן וכל שכן בנ"ד שהאם לא נתנה המסרק להארוסה בשם הארוס רק בשמה שאין לחוש בזה כלל. וא"ת ניחוש לאותם המנעלים ומיני מתיקה ששלח הארוס שם בבית חמיו כיון שהוא אומר ששלחם בעד הארוסה אע"פ שלא היו לו עדים שהרי לדברי רבינו חננאל והגאונים ז"ל לא בעינן עדים בסבלונות שכן כתב הטור והר"ן ג"כ שלדעת רבינו חננאל אף אם לא שלחם בעדים