רבי אליהו מזרחי(רא"ם) מ

בהולך ממקום למקום שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אלא שיש הפרש בין מי שדעתו לחזור למי שאינו דעתו לחזור שמי שדעתו לחזור לא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם כלל וחיילי עליה גם כן חומרי מקום שהלך לשם לא מן הדין אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ומי שאין דעתו לחזור פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם לגמרי אינו חייב אלא בחומרי מקום שהלך לשם כמו שהאריך בזה הר"ן במס' פסחים יעויין משם והמנהגות שהם בענין ממון דבר פשוט הוא שההולך ממקום למקום אין מניחים אותו לנהוג מנהג מקומו בין שיהיה דעתו לחזור בין שאין דעתו לחזור אלא נוהג כמנהג המדינה שהלך שם על כרחו דרך משל הפועלים שנהגו במקומם שלא להשכים ושלא להעריב והלכו ונשכרו במקום א' שנוהגים להשכים ולהעריב דבר פשוט הוא שכופין אותם להשכים ולהעריב כמנהג אותו מקום אף על פי שבמקומם לא היו נוהגים כך וכן הנכנס לעיר אחת ורצה לבנות גויל גזית או כפיסים כמנהג מקומו פשיטא לי שמעכבים בידו ואין מניחים לו לנהוג כך כמנהג המדינה ומנהג הסבלונות שנהגו בקושטנטינה לחוש להם לא נתברר לי אם הוא מנהג של אסור או מנהג של ממון רוצה לומר אם נהגו כך מצד חומרא שהחמירו על עצמם לתפוס הסבלונות כאלו הם קדושין מפני שאולי ראו שהדור היה פרוץ והיתה השעה צריכה לכך או אם נהגו כך מפני שמקפידים מאד על ממון הסבלונות ולכן מחזיקים עצמם כאתרא דמקדשי והדר מסבלי דלא סמכה רעתייהו לשלוח סבלונות אלא אם כן קדשו ועדיין אני מסופק שאפילו אם תמצא לומר שלא נהגו כך אלא מפני קפידת הממון אינו מנהג של ממון מכל וכל שאילו היה מנהג גמור של ממון הדין היה פשוט בנדון שלפנינו שאין לחוש למנהג מקום שיצא משם שכמו שכתבתי כך הוא הדין במנהגות של ממון אבל זה המנהג עכ"פ יש בו צד מנהג של אסור שהרי נמשך מנהג אסור אשת איש אע"פ שעקר המנהג לא היה מפני האסור אלא מפני הממון סוף סוף הרי יש בו צד אסור ובר מן דין שחקרתי ודרשתי על זה ומה שהבנתי מדברי גדול הדור הרב המובהק מהר"ר ר' אליא מזרחי יצ"ו שהיה כמו תקנה והסכמה שהסכימו חכמי המדינה שהאשה שתקבל סבלונות תהיה כמו מקודשת ואם כן איפשר יש לנו לחוש לחומרי כל המנהגות. אבל הנראה לי לעניות דעתי בזה הוא שאפילו אם תמצא לומר שהוא מנהג אסור אף על פי כן אין האשה נאסרת מפני מנהג מקום המשדך מטעם חומרי מקום שיצא משם משום דלא שייך לגבי דידה כלל דבשלמא אם היינו באים להחמיר על האיש היה אפשר דשייך ביה נותנים עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך אבל לא באנו להחמיר רק על האשה שאנו רוצים לאוסרה מחמת סבלונות אלו ואיך נתן עליה חומרי מקום שיצא המשדך והיא לא זזה ממקומה ולא הלכה בשום מקום הילכך מטעם חומרי מקום שיצא אין האשה נאסרת דלא שייכי לגבה כלל אבל אם נחמיר על המשדך שיהיה אסור בקרובותיה אם לאו זה צ"ע עליו שאם אנו נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם אם כן הוה ליה כאומר לאשה קדשתיך כיון שקבלו במקומו האשה שקבלה סבלונות כמקודשת ואם כן הדין יהיה שיהיה אסור בקרובותיה כמו שאמר בגמרא פרק האומר שהאומר קידשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וגם כן צריך עיון אם תהיה אשה זו מותרת לבני מקום המשדך כיון שהם נוהגים אסור באשה שקבלה סבלונות דהוה ליה מחומרי מקומם אלא שגם בזה לעניות דעתי אין לחוש לפי שאפילו אם תמצא לומר שקבלו מנהג זה משום גדר וסייג זה לא יהיה אלא כסבלונות הנתנים במקומם אבל הסבלונות הנתנים במקום אחר וכל שכן באתרא דמסבלי והדר מקדשי דבר פשוט הוא שלא נהגו בזה אסור ואין כאן חומרי מקום שיצא משם אבל כשהמשדך הוא ממקום שלא נהגו אסור ושלח הסבלונות במקום שנהגו אסור בזה אפשר דאיכא למיחש ששלחם על סמך מנהג אותו מקום כיון שאין לו לשנות מפני המחלוקת כמו שכתבתי וכל שכן שכמו שאבאר הכל תלוי במנהג המקום שהסבלונות נתנים שם וקודם שאבאר זה אקדים דבר אחד ראוי להקדימו, דבר ידוע הוא שחששת הסבלונות היה מחלוקת ישנה בין גאוני עולם אם אנו חוששים שהסבלונות עצמם הם הקדושים אם לאו דרש"י ס"ל שהסבלונות הם הקדושים ורבנו חננאל סבירא ליה שאינם קדושים אלא שאנו חוששים שמא קדשה קודם לכן ומסקנת הגמרא היא אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן וגם בזה נתחדש מחלוקת שניה בין הגאונים מפני חלוף הגרסאות אם צריך שיהיו כל בני המקום או רובם מקדשים ואחר כך מסבלים כדי שנחוש לסבלונות או אם אפי' המעוט לבד נהגו לקדש מקודם חיישינן להו רש"י סבירא ליה דלא חיישינן למעוטא ורבנו חננאל ס"ל דחיישינן אפי' למעוטא ובקושטנטינא מנהג הוא לתפוש חומרי כל הדעות שהם חוששים אפי' למעוטא וג"כ הם חוששים שהסבלונות הם קדושים כדברי רש"י וחוששים גם כן שמא קדש קודם לכן כדברי דבנו חננאל וזו היא הצעת הדברים בקוצר והמפרשים ז"ל הרחיבו לנו הדרך וביארו לנו דהיינו טעמא דחיישינן לסבלונות באתרא דמקדשי ברישא ולא באתרא דמסבלי ברישא לפי שכיון שבאותו מקום לא סמכה דעתייהו לשלוח סבלונות קודם קדושים אם כן יש הוכחה גדולה שסבלונות אלו לא שלחם לשם קדושים או מפני שקדמו להם קדושים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאם לא כן לא הוה סמכה דעתיה לשדורינהו אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי כיון שאין מקפידים לקדש קודם הסבלונות לא חיישינן להו כלל לפי שאין הסבלונות במקום הוכחה על הקדושים עוד ביארו לנו הרשב"א והר"ן ז"ל דדוקא כש מקפידים לקדש תחלה מפני הסבלונות אז הסבלונות הם הוכחה על הקדושים אבל כשאין מקפידים מפני קפידת הסבלונות אלא מחמת חששות אחרות אין הסבלונות הוכחה על הקדושים וכתב שעל זה סומכים בכמה מקומות שאין חוששים להם לפי שאף על פי שקצתם מקדשים מקודם אינם עושים אותו מפני הקפדת הסבלונות ואף על פי שהגאונים האלו הרחיבו הביאור עדיין אני צריך למודעי קפידת הסבלונות מה קפידה היא ונראה לי שההקפדה היא לפעמים מפני הממון ולפעמים מפני הכבוד אם מפני הממון שהם יראים שמא תחזור בה