רבי אליהו מזרחי(רא"ם) לט

האב לבנו הילכך כשהיה הולד ולד של קיימא וכבר זכה לירש ממון אמו אחר שאין הבעל יורש את אשתו על פי התקנה וכשמת הבן אחר השלשים יום אפילו שעה אחת כבר זכה האב בירושתו אבל גבי אומדנא מה אומדנא שייך הכא ועוד אפי' אם תמצא לומר דשייך לומר אומדנא דדעתא דכי האי גוונא שאם תמות הבת בלא ולד או אם ימות הולד שהשאירה פחות משלשים יום שיחזור הכל ליורשי הכלה ואם תשאיר אחריה ולד של קיימא וימות אפי' אחד שעה אחת שיזכה בהם החתן מה שאין האמת כן כמו שהוכחנו לעיל אכתי איכא לאקשויי דלמה יחזרו הכל ליורשי הכלה והא אין שום אומדנא דדעתא בעולם לומר שיזכה החתן בחצי הנדונייא ולא יזכה בחצי המתנות שמכיון שכבד פשט המנהג בכל המדינה שיהיו מחזירים חצי הנדונייא ליורשי הכלה ויזכה החתן בחציה האחר מסתמא אומדנא דדעתא דמתנות נמי לא תהיה אלא שיחזרו חציים בלבד ותו לא דאין סברא לומר דאומדנא דדעתא היא שיהיו המתנות חזקים יותר מהנדונייא עד שיחזרו הכל ליורשי הכלה והנדונייא לא תחזור אלא חציה. ואין להביא ראיה מסבלונות דמסיק תלמודא בפרק מי שמת דבין מתה היא בין מת הוא בין הדרה בה היא בין הדר ביה הוא לעולם הדרי לחתנא דשאני סבלונות דהוי מדידיה לדידה ודרך הכלה להכניס לחתן ואין דרך החתן להכניס לכלה הילכך אומדנא דדעתא היא שלא שלחם לכלה אלא לשם נוי לכלה להתקשט בהן כמנהג האנשים לקשט נשותיהם בכל יכולתם כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומכבדה יותר מגופו כל אחד כפי עושרו וכבודו ולא לשם מתנות וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד ומכיון דלא הוו מתנות לא במוחלט ולא בתנאה תו ליכא לדמויינהו למתנות דחתן דמתנות לחוד וסבלונות לחוד אלא אי איכא לדמויינהו ליכא לדמויינהו אלא למתנות שנתן הבעל לאשתו שפירש בהם לשם מתנה דאמר רבא כפרק חזקת הבתים הנותן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם מת או גירשה מן הנשואים אין המתנה חוזרת ליורשי הבעל כמו שכתב הטור משם הרמ"ה וכתב בעל העטור ואם כתב לה מתנה בשעת נישואים וקא מגרש לה גביא לה ולא אמרינן אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל ולמיפק מניה לא אקני ליה והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה אפילו הכי אמדינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חתונם לגמרי ואנן סהדי דמשום חבת חתון גמר והקנה מבעיא. אחר כך מצאתי באור זרוע הארוך בפרק מי שמת שאלה ותשובה על הדרוש הזה בעצמו והסכים לדברי וזהו לשון השאלה אשאל לפרבד ואם אשאל בדובר פן אכוה ברותחיו פני רבי' קלונימוס ברבי יהודה השיבני שאלתי ראובן שגר לקנייותו לבית חמיו טבעות זהב וסגורות של מעיל שתביא עמה לביתו ונפטרה אותה הבת בבית אביה ועתה תבע ראובן שיחזרום לו ומשיבים לו בית חמיו שקודם לכן נתננו לך חלוקים ומכנסים תחזיר אותם לנו ואנו נחזיר שלך וראובן טוען כבר נתנם אותם לי למתנה ועוד שכבר בלו ואינם בעולם ויורני הרב שהרי דברים העשויים לבלות הן ובלו יצחק בר' שלום זצ"ל וזהו לשון התשובה לבחור המורם מעם הוא כה"ר יצחק בר שלום זצ"ל אני אשר על החותמת לדרוש בשלומו ושלום שלום אכפיל אליו ואבינהו כי אגרת משלחתו הגיע לידי וגם כי בא לתהות הריקן כפי עניות דעתי באתי להודיעך על עסק הטבעות שנתן ראובן לקניותו וכו' צריך אבי הכלה להחזירן כי הלכה רווחת היא מוהרי הדרי וכדרבין סבא יתיב קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא סבלונות הדרי וסבלונות עצמן לשון יון לשון פלטיהן שינובולי והחלוק והמכנסיים ששלחו לחתן שהן סבלונות העשויים לבלות אינם חוזרים שהרי אמרו רבותינו ז"ל סבלונות העשויים לבלות אינן נגבין אפי' מן הכלה לחתן וכל שכן מן החתן לכלה שמתנה גמורה הן וכל שכן שבלו כבר על כן אין להם לתפוס הטבעות ששלח לה החתן ושלום קלונימוס בר' יהודה זצ"ל. נאם הטרוד והעלוב אליא בכ"ר אברהם מזרחי זלה"ה שאלה יז

ראובן היה דר בקושטנדינה שהוא מקום שחוששים בו לסבלונות ושידך אשה אחת בסלוניקי שהוא מקום שאין חוששים בו לסבלונות ושלח סבלונות לארוסתו כמנהג הארוסים ואחר כך נתבטל אותו הזיווג יש לדעת אם נחוש לאותם סבלונות כיון שהמשדך היה מבני קושטנטינה שחוששין לסבלונות אם לאו וכן אם היה בספק שהשולח סבלונות יהיה ממקום שאין חוששים ושלחם לארוסה במקום שחוששים להם הדין מהו

תשובה נראה לי לעניות דעתי שיש לנו לילך בה אחרי מנהג המקום שהסבלונות ניתנים שם בין לקולא בין לחומרא ואין לנו עסק עם מקומו של הארוס כמו שאבאר הדברים שתלו אותם חכמים במנהג המקומות הם שני מינים, המין האחד הוא המנהגות דשייך בהו אסור כמו אותם ש שבפסחים מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' מקום שנהגו לאכול צלי וכו' מקום שנהנו להדליק את הנר וכו' והרבה דכוותייהו, המין השני הוא מנהגות של ממון דלא שייך בהו אסור והיתר כמנהגי הכתובות שיש חילוף בין מקום למקום וגם כן כמו אותם המנהגות שבפרק השוכר את הפועלים מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב וכו' הכל כמנהג המדינה וכמו אותם שבפרשת שת השותפין מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים כו' הכל כמנהג המדינה והמנהגות של אסור נתבאר בגמרא הדין