רבי אליהו מזרחי(רא"ם) לח

דדעתא דידהו אינה אלא על מנת שתהא בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אם כן הוה ליה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא דהא אפי' גבי נדונייא שלא נתנה אלא לבתו ובשעת נשואין דאומדנא דידה היא לרבינו תם ז"ל שלא נתנה אלא על מנת שתהנה בתו המינה אפי' הכי אומר רבינו תם שאם הוחזק בה החתן זכה בה ואפילו מתה הכלה תוך שבעת ימי המשתה כדתנייא בתורת כהנים ואפי' מתה אחר מסירתה לשלוחי הבעל אע"פ שלא נכנסה לחופה גבי מתנות דחתן שלא נתנם אלא לחתן ובשעת אירוסין או הקניינות מיד דאומדנא דדעתא דידהו היא שלא נתנם אלא משום איקרובי דעתא והא איקריבו להו והם מוחזקים בידו מיבעיא ולי נראה שאני נדונייא דאומדנא דידה אינה אלא שתהנה בתו הימנה מה שאין כן גבי מתנות שאף על פי שהחתן הוא מוחזק בהן כיון דאומדנא דידהו הוא על מנת שתהיה בתו קיימת או שתשאיר אחריה ולד של קיימא ומתה בלא ולד של קיימא חייב להחזירן ליורשי הכלה כפי האומדנא אע"פ שהחזיק בהם כבר יש לומר דאף על גב דמלשון התוספות שלפנינו דקאמר דההיא דתורת כהנים מיירי שהחתן מוחזק בה אין להוכיח ממנו דרבינו תם סובר משום דלא מפקינן ממונא מחזקתיה הוא דיש לפרש דבריו שרוצה לומר דמכיון שבאו לידו בהיות אשתו קיימת וכבר נהנית בתו ממנה כפי האומדנא וזכה בה החתן מיהו מדברי המרדכי ז"ל שהרחיב לשון התוספות וכתב דההיא דותם לריק כחכם דדרשי בה זה המשיא בתו ומתה תוך שנתה שאבד בתו ואבד מעותיו רבינו תם תירץ דמיירי כגון שהחתן מחזיק בנדונייא דאז לא מפקינן מניה מאחר שהחזיק בה משמע שרוצה לומר כיון שהחתן מוחזק בה תו ליכא לאפוקי מניה משום דלא מפקינן ממונא מחזקת מי שהחזיק בו ומהכא משמע שאם יחזיק בה החתן אף לאחר מיתת אשתו תו לא מפקינן מניה משום דלא מפקינן ממונה מחזקתיה אבל קשיא ממה שהביא המרדכי ז"ל בשם הר"ש ברבי ברוך דאם יתפוש החתן יכול לומר קים לי כרש"י ז"ל ומשמע הא אליבא דרבינו תם ז"ל לא היה זוכה הילכך יש ליישב לישנא דמרדכי ז"ל דקאמר כגון שהחתן מחזיק בה דאז לא מפקינן מניה מאחר שהחזיק בה דמיירי כגון שהחזיק בה על ידי האב שנתנה לו ברצונו דאז איכא אומדנא דדעתא שהסיח האב דעתו ממנה וגמר והקנה לו ואינו חושב שיהא לו עוד תפישת יד והכי משמע נמי מלשון התוספות שלפנינו דקאמר שהחתן מוחזק בה שרוצה לומר שהוא מוחזק על ידי האב דאם לא כן שאם החזיק בה מיבעי ליה כי מלשון הוא מוחזק משמע שלא חפץ הוא עצמו להחזיק בה ואיך שיהיה בין לפירוש הראשון בין לפרוש השני צריך לומר דרבינו תם דקאמר שהחתן מוחזק אינו רוצה לומר שכבר באו לידו בעודה אשתו קיימת ונהנית בתו הימינה ונתקיימה האומדנא אלא הכי קאמר שהחתן מוחזק בה שבאו בחזקתו וכיון שהחזיק בה תו לא מפקינן מניה דאיכא אומדנא דדעתא שכיון שהוציאה מידו והסיח דעתו ממנה וגמר והקנה ואם כן הוא הדין נמי גבי מתנות כיון שהוציאן מרשותו ונתנם ביד החתן כבר הסיח דעתו מהם וגמר והקנה ועוד מאי שנא נדונייא ממתנות דלגבי נדונייא אמרינן אומדנא דדעתה היא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ולתנא קמא משום איקרובי דעתא אליבא דרש"י או על מנת שתהנה הימינה אצל הבעל ולתנא קמא משום איקרובי דעתא אליבא דרבינו תם ז"ל ואלו גבי מתנות אומרים דאומדנא דדעתא היא שלא נתנם אלא שתהא בתו עמו כל ימיו ואם תמות אפילו אחר ק' שנה אחר הנשואים בלא ולד של קיימא שיחזרו הכל ליורשי הכלה וכי בתובנא דליבא ידעי דידעי לשעורי כי האי גוונא עד דבעו לאפוקי ממונא מחזקת החתן על פי אלה המחשבות מבלתי שום ראיה ושום כח כלל אדרבא איפכא מסתברא דלגבי נדונייא שלא כתב אותה אלא לבתו צריך לומר דאומדנא דידה היא שלא כתב לה אלא על מנת שתהא בתו קיימת אבל אם תמות בתו יחזרו הנכסים ליורשי הכלה ולגבי מתנות דחתן שנתנו לו צריך לומר דאומדנא דידיה הוא שנתנם לו במתנה גמורה בלתי שום תנאי או לפחות עד שתכנס עמו בחופה דמשום חבת נשואים גמר והקנה אבל לא שיאמרו כל ההיפך עד שיאמרו דאומדנא דלגבי נדונייא היא שאם מתה הכלה אפילו תוך שבעת ימי המשתה יהיו הכל לחתן על פי דין תורה וגבי מתנות דחתן שהם נופלים לנדונייא שהרי עקר הנדרים והשדוכים אינם אלא בנדוניות אמרו דאומדנא דדעתא היא שלא נתנם אלא על מנת שתהא בתו עמו לעולם ואם מתה אפילו אחר ק' שנה בלא ולד של קיימא שיחזיר הכל ליורשי הכלה אלה הדברים אינם אלא היפך האומדנא ואיך יוציאו ממון מחזקתו על פי אלה הדברים דהוו כחוכא וכאיטלולא ועוד מה אומדנא דדעתא עתא שייך הכא לומר שלא נתנם אלא על מנת שתהיה בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אי בתר בתו אזלינן דאנחנו אומדים דעת האב שלא נתנם אלא על מנת שתהא בתו קיימת מאי אירייא בלא השאירה ולד של קיימא אפילו השאירה נמי דהא כבר מתה בתו ואי בתר בתו וזרעא קא אזלינן דאומדנא דדעתה היא שכאשר ישאר אחריה ולד של קיימא דעת האב נוחה לו כאלו היתה בתו קיימת דבני בנים הרי הם כבנים ולא מיקרי הפסיד ממונו כיון שיש לה זרע אי הכי כי השאירה ולד של שלשים יום ומת ביום שלשים ואחד מאי הוי הא אומדנא דדעתא היא שלא נתנם לחתן אלא על מנת שתהא בתו קיימת או זרעא קיים אבל אם מתה היא ואחד כך מת וולדה אפילו אחר ק' שנה הרי הפסיד ממונו וראוי שיחזרו ליורשי הכלה דמאי שנה ולדה מבתו עצמה דאלו גבי בתו אמרינן דאומדנא היא שאם תמות בתו בלא ולד אפילו אחר ק' שנה שיחזרו ליורשי הכלה ואילו גבי ולדה אמרינן אומדנא דדעתא היא שאם ימות אפילו שעה אחת אחר שלשים יום זכה בהן החתן והא ולדא במקום בתו קיימת ולמה לא יהיה דינם שוה במיתתם בשלמא גבי תקנת חכמי טוליטולא שתקנו בזה על הנדונייא ליכא לאקשויי דהתם לא משום אומדנא דדעתא נגעו בה אלא משום תקנה בלבד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דמדאורייתא האב יורש את בנו אם כן כשהיה הולד של קיימא כבר זכה הבן בממון האם על פי התקנה וכשמת מיד זכה האב מכח ירושת דין תורה שהם לא בטלו מכח התקנה אלא ירושת הבעל לאשתו אבל לא ירושת הבן לאמו ולא ירושת