רבי אליהו מזרחי(רא"ם) לו

אלא חציה בלבד וגבי מתנות שהוא הפסד מועט מן המועט לגבי נדונייא חששו לנהוג שיחזרו הכל ליורשי הכלה ואם תאמר שאני מתנות דאיכא נמי מתנות לכלה שמחזירים אותם לחתן והוה ליה כמחזיר חצי המתנות ליורשי הכלה הא ליתא דהא מתנות דכלה א אינן מתנות אלא סבלונות ששלחם לכלה לדרך נוי בעלמא להתקשט בהן ותו לא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ומשום הכי אפסיקא הלכתא בפרק מי שמת בין מתה היא בין מת הוא בין חזרה היא בין חזר הוא שלעולם חוזרים לחתן וכי האי גוונא אמרינן בפרקא קמא דפסחים גבי מאימתי אסור בעשית מלאכה משעת האור ופרש"י אבל אם נהגו שלא לעשות מלאכה קודם לכן בטלה דעתו אצל כל אדם אלמא במנהג גרוע שאינו על פי העיקר מנהג בטל הוא אצל כל אדם ואין מחייבין ללכת אחריו אע"ג דאתפשט אסודיה לכולא מתא ואע"ג דהוי גבי אסורא כל שכן בנדון דידן שהוא גבי ממונא דפשיטא הוא שבטלה דעתן אצל כל אדם ואין ראוי ללכת אחריו ונראה לי סוף סוף אומדנא דדעתא מיהא איכא דאנן סהדי דאדעתא דהכי יהבינהו ניהליה כי היכי דתיהוי בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אבל אם מתה בלא ולד של קיימא יחזרו הכל ליורשי הכלה מכמי טעמי חדא דהא אין כל האומדנות שוות כמו שכתבו התוספות בפרק אלמנה נזונת והרא"ש והמרדכי בפסקיהם בהרבה מקומות דאיכא אומדנא דמוכחא טובא דמוכיח הדבר מתוכה ולא מקרו דברים שבלב ואפילו גלויי דעתא לא בעינן לא קודם מעשה ולא בשעת מעשה כההיא דפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים דאמרינן אם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכחא היא שלא כתב כל נכסיו לאחרים אלא לאחר מותו ולא אמרינן דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמר רבא בקדושין פר' האיש המקדש מפני שהדבר מוכיח מתוכו דאנן סהדי דאין אדם נותן נכסיו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים והוה ליה כאלו התנה הדבר בפירוש הילכך אם עמד חוזר וכן מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמר ר' שמעון ב"מ אין מתנתו מתנה ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון ב"מ הכא גמי איכא אומדנא דמוכחא דאנן סהדי דאי הוה ידע שבנו קים לא הוי יהיב נכסיו לאחרים דאין אדם מניח את בניו ונותן נכסיו לאחרים מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי שטר מברחת אמר שמואל מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת בידי אקרענו ואמרינן התם טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריניה ובפרק מרובה גבי ההיא אתתא דהוה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עליה איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים וכשבא הדבר לפני ת"ח אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה דאומדנא ד דמוכחא היא ובפרק יש נוחלין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס משום דאומדנא דדעתא היא דאין אדם מניח את בניו ונותן נכסיו לאשתו כל הני אומדניות ודכותיהו הוו אומדני דמוכחי טובא ולא בעינא לא תנאה ולא גלויי דעתא ואיכא אומדנא דלא מוכחא כולי האי שאין הדבר מוכיח מתוכו והוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ולא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה אע"פ שגלה דעתו קודם מעשה כההיא דפרק אלמנה נזונת גבי זבין ולא איצטריכו ליה זוזי ואמרינן הלכתא הדרי זביני ופירש התוספות וכן הרא"ש כגון שגלה דעתו בשעת מעשה דאמר למיזבן תורי קא זבין אבל אי לא גלי דעתו בשעת מעשה הוה ליה דברים שבלב דלא מוכחא מלתא כולי האי ואף על פי שגלה דעתו קודם לכן ואיכא אומדנא דדעתא דאדעתא למיזבן תורי הוא דזבין להו אפי' הכי השיב להו דברים שבלב משום דאיכא למימר הדר ביה מההיא מחשבה דגלי דעתיה קודם מעשה והשתא דזבין משום דזוזי הוא דאיצטריכו ליה הוא ולא משום למיזבן תורי הילכך לא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ובפרק האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי אף על גב דגלי דעתיה קודם מעשה אמר רבא הוו להו דברים שבלב ואינם דברים ואף על גב דאיכא אומדנא דדעתא דלהכי זבין להו דהא גלי דעתיה קודם לכן מיהו כיון דליכא אומדנא דמוכחא דאיכא למימר הדר ביה מההיא מחשבה והשתא זוזי הוא דאיצריכו ליה ולאו משום למיסק לארץ ישראל לא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ובפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב מקצת נכסיו לאחרים אמרינן שאם עמד מחליו אינו חוזר ואף על פי שאמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו חוזר שאני התם דאיכא אומדנא דמוכחא דאנן סהדי שלא כתב כל נכסיו לאחרים אלא לאחר מותו משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אבל כששייר מקצת נכסיו דלאו אומדנא דמוכחא היא אמרינן אם עמד אינו חוזר ואע"ג דגלי דעתיה קודם מעשה לית לן בה דדילמא הדר בה מההיא מחשבה הילכך אי גלי דעתיה בשעת מעשה חוזר ואם לאו אינו חוזר ואיכא אומדנא דדעתא דלא סגי אפילו בגלוי דעתא בשעת מעשה עד שיתנה בתנאי בני גד ובני ראובן כפול והין קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו ואם חסר אחת מהם אע"ג דגלי דעתיה שעל פי התנאי עשה מה ש שעשה אפילו הכי אמרינן התנאי בטל והמעשה קיים כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל שכתבו התוספות בפרק אלמנה נזונת שזהו דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אינו מועיל גלוי דעתא אפילו בשעת מעשה דאי לא תימא הכי אם כן לא תמצא דבר בעולם שיצטרך לתנאי אלא גלוי דעתא בעלמא ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד אלא ודאי גלוי דעתא במלתא שאין רגילות לעשות כן לא מהנייא אפילו בשעת מעשה עד שיתנה בפירוש שהרי אפילו התנה בפירוש וחסר א' מהארבעה דברים הצריכים לתנאי אמרינן דתנאו בטל ואמאי והא אין לך גלויי דעתא גדולה מזאת אלא ודאי אפילו בגלויי דעתא דשעת מעשה לא סגי ומכיון שכן הוא מאן לימא לן דהאי אומדנא דמתנות שנתנו לחתן אם היא אומדנא דמוכחא דסגי בסתמא ולא בעינן לא תנאה ולא גלויי דעתה או אם היא אומדנא דלא מוכחא כולי האי דלא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ואף על גב דגלי דעתיה קודם מעשה דאדעתא שיחזירם הוא דיהבינהו ניהליה לית לן בה דדילמא הדר ביה מההיא מחשבה וגמר והקנה בלא שום תנאה משום אקרובי דעתא או אם היא אומדנא קלישתא דלא סגי אפילו בגלויי דעתא