רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רעח

ביום פלוני מחלק בין נתנו לה קודם אותו יום ובין נתנו לה לאחר אותו יום משום דאותו יום מורה על חלק אחד מחלקי הזמן וקודם אותו יום ואחריו מורה על חלקים אחרים מחלקי הזמן והחלק מהזמן מצינן לפרושי שממעט החלק מהזמן שקודם אותו חלק או החלק שאחר אותו חלק או שניהם יחד אבל בתנהו לה על תנאי שממעט בלתי תנאי אי אפשר דתוך הזמן שקבע לה ובין הבלתי תנאי דאחר הזמן שהרי הבלתי תנאי כולל שניהם יחד וכיון שממעט הבלתי תנאי צריך לומר שנתמעטו שניהם יחד, ואם תאמר אפילו בשנתנו השליח לאחר הזמן יכול לתת אותו לה בתנאי כשיאמר הרי זה גיטך ששלח ליך בעליך בתנאי שאם לא אבא מכאן עד זמן כך יהא גט ואם אבא לא יהא גט והרי כבר עבר הזמן שקבע ואת מגורשת מהיום ומותרת לכל אדם, הא לאו מילתא היא משום דאין זה גט על תנאי אלא גט מוחלט כיון שלא נשאר אז בו שום תנאי והתנאי שהזכיר בלשונו אינו אלא ספור בעלמא שמספר מה שעבר לא שהגט עכשיו הוה גט על תנאי. הטרוד והעלוב אליה מזרחי שאלה צג

כתב הרמב"ם ז"ל וצריך לבדוק כן אחר שחיטה וטען עליו הראב"ד ז"ל כבר הסכימו החכמים שאינו צריך אלא אם כן רוצה לשחוט אחריה שלא אמרו בגמ' שצריך לבדוק אלא השוחט ונמצאת פגומה, ואני משיב על זה כי שם אמרו רב כהנא הוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ובעי למפשט מינה תלמודא דסבירא ליה כרב הונא דאמר בעור נפגמה וקאמר מאי לאו לפסולי קמיתא כרב הונא ומשני לא לאכשורי בתריתא וכרב חסדא הנה א"כ שהבדיקה היא מוכרחת להיותה בין כל אחת ואחת לכולי עלמא על דעת רב כהנא, אלא שהתלמוד נחלק בטעמיה דרב כהנא אי סבר לפסולי לקמיתא וכרב הונא או לאכשורי בתריתא וכרב חסדא אם כן לרב הונא בעיא בדיקא בין כל חדא וחדא לפסולי קמיתא ולרב חסדא בעיא בדיקה בין כל חדא וחדא לאכשורי בתריתא, אמנם מה שנסתפק התלמוד הוא אם רב כהנא שהצריך בדיקה הוא לאכשורי בתריתא כרב חסדא או לפסולי קמיתא כרב הונא ואחר שכבר נפסק ההלכה כרב הונא אם כן בעיא בדיקה לפסולי קמיתא והינו דקאמר שצריך וכו' לפיכך השוחט וכו' צריך לבדוק שאם לא בדק וכו', ואם כן לפי דעת הרמב"ם ז"ל פי' צורת ההלכה הוא בזה הדרך מאי לאו דהוה מצריך בדיקה לפסולי קמיתא כרב הונא דמצריך בדיקה אחר שחיטה אם ימצא בו פגם לפסולי קמיתא דחייש בעור נפגמה ומשני לא לאכשורי בתריתא וכרב חסדא ומשמע דרב הונא מצריך בדיקה לאחר שחיטה לפסולי קמיתא אלא שרב כהנא סבר ליה כרב חסדא אבל אי סבר ליה כרב הונא ודאי הוה מצריך בדיקה לפסולי וכו', ואף על גב דהראב"ד ז"ל פרש ההלכה בשטה אחרת דלא משמ' מינה דרב הונא מצריך בדיקה אחר שחיטה וה"פ מאי לאו לפסולי קמיתא וכרב הונא דחייש לעור לא שרב הונא מצריך בדיקה ומשני לא לאכשורי בתריתא וכרב חסדא דלא חייש וכולי, מכל מקום כיון דסוגית ההלכה משתמע הכי והכי יד הרב על העליונה דמחמיר טפי. הנ"ל לע"ד הטרוד והעלוב אליה מזרחי שאלה צד

אומר ר"י דמכשירין דין הוא וכולי האי מלתא דר"י לאו לאשמועינן דאי לאו הוא שמעינן מלכם היתר בכל ענין אתא, דהא בהדיא קאמר ליה ר' יהודה כתי' לכם דמשמע כל ענין מותר וכתיב הוא דמשמע בכל ענין אסור הא כיצד וכולי, א"כ ר"י לאו לאשמועינן האי אתא אלא הכי קאמר ר"י אם יקשה אדם לומר למה לי הוא הא מלכם לא הוה שמעינן אלא בדלא אפשר אבל באפשר אסור דומיא דאוכל נפש מה אוכל נפש וכו' אומר ר"י לא סלקא דעתך דהא אי לאו הוא משמע מלכם בכל ענין ולא ילפינן מאוכל נפש דהתם איכא לחלק בין איפשר ללא אפשר אבל הכא לא שהרי הלכך וכו', קשיא לי דהא הכא נמי נהי דלא הויא דומי' דאוכל ש שמתקלקל ואינו מתקלקל דלא שייכי גבי מכשירי, סוף סוף לענין אפש' ולא אפש' הוייא דומי' דאוכל דבתרויהו שייך אפשר ולא אפשר ולמה לי הוא ואין לומר דבאוכל אין לחלק בין אפשר ללא אפשר דהא אם חלקת בו בין מתקלקל לאינו מתקלקל כ"ש בין אפשר ללא אפשר, אבל אין להשיב דהא דכתב הוא הינו משום דאי לאו הוא הוה אמינא דמכשירין מותרים בכל ענין דומיא דאוכל דשרי מדאורייתא בכל ענין והא דאמר באפשר אינו אלא מדרבנן משום דהיכא דאפשר באוכל נפש אין איסורו מדרבנן אלא מדאורייתא, תדע דאי הוי איסורו מדרבנן משום גזירה יום טוב אטו שבת לא הוה גזרינן פירות שנשרו ביום טוב אטו שמא יתלוש כיון דתלישה עצמה אינה אלא משום גזירה יום טוב אטו שבת דגזירה לגזירה לא גזרינן, זהו הפירוש הנכון והמשובש כבר מחקתיו אבל ראבי"ה הקשה קושיא אחרת עלה דההוא דמשני בגמרא כאן במכשירי מאן דאסר במכשירין שרי בהוא לבדו יעשה לכם ולא מכשירין ותרץ דכל אפשר מאלו הן אוכלין המפיגין טעמן הן מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב וסתם מכשירין איפשר הילכך ממעטי מהוא והוא הדין אוכל שאפשר. הנ"ל לע"ד אליה מזרחי שאלה צה השגות שהשיג הרב על החכם כ"ר ישראל אשכנזי

מה שכתב רבינו ישעיה האחרון שכפיית הגויים אף על פי שהוא כדין הרי הוא פוסל את הגט זה מבואר ואין ספק בו, אבל מה שהוסיף עליו זה החכם ואמר ובפרט כיון שיש יכולת לקיים הגזום ואפי' בממון כל שכן בגוף וכל הפחדה ש שמפחידים אותו היא בכלל עשוי ואונס גמור מיקרי, דמשמע שהוא סובר שאפילו אם אנסוהו בית דין של ישראל בדבר שהדין נותן על ידי הפחדת גוים הרי זה כאלו אנסוהו הגוים עצמם, ליתא דהא בהדיא אמרו בירושלמי תני רבי חייא גוים שעשו כמעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס וכן בפרק המגרש שאפי' כפוהו הגוים בעצמם ואמרו לו עשה מה שישראל אומר לך הגט כשר כל שכן כשיכפו אותו בית דין של ישראל עם הפחדת הגוים

ומה שכתב שלא היה הדין כן, ליתא דהא אם גזרו עליו לפרנס או לגרש והוא לא רצה לעשות לא זה ולא זה כופים אותו לגרש מפני שהדין נותן בזה לגרש כדאיתא בפרק המגרש שאיני מפרנס ואף על פי ש שטוען