רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רסט

להתנות עם אשתו ואחרי כן השליח ידבר לה בלשון נסתר בעד בעלה ובלשון נוכח בעדה כמנהג ומה זרות נופל בזה הלשון, ומה שהחזיקו החכמים השלמים יצ"ו את הטענה הזאת ואמרו ידים מוכיחות שנתכוין לזה שטוען בעל האשה הזאת שכיון להחליף הלשון כדי שלא יוכל שום חכם להשתדל בנתינת הגט הזה לאשתו ושלא יתקיים הגט הזה כלל כי ודאי כתובים בהרשאה כל כך לשונות מסופקים ומפוקפקים שאיפשר לפרשם כדבריו וערעורא דקמי נשואין לא תנשא ומזה המין יש כמה פקפוקין בהרשאה שהוא מפרש אותן על זה הדרך ואמר כי לכך נתכוין וכיון שהשליח שהביא הגט אף על פי שאמר בפני נכתב וכול' הוציא ההרשאה ואמר שעל פי אותן התנאים נמסר אליו הגט כפי מה שכתו' בהרשאה כי כך אמר בבית דין שהוא לא היה יודע דבר רק שאמר בפני נכתב וכו' והראה ההרשאה א"כ ההיא הרשאה משויא ליה גיטא. וכי היכי דחיישינן לערעור הבעל בהנהו לישני דאיתמרו בגמרא ודן בלא יוד ולימהך או למחך הכי נמי חיישינן הכא עד כאן לשונו. ואני תמהתי מאד על חכמתם מדוע לא השגיחו על ראייתם זאת שהביאו לחזק את דברי הבע' בטענתו וזאת שהביאו ראיה משם ואמרו וכי היכי דחיישי' לערעור הבעל בהנהו לישני דאיתמרו בגמרא ודן בלא יור ולימהך או למחך הכי נמי חיישינן הכא, והלא אדרבא מהנהו לישני שמעינן דאין טענתו של בעל שטען מחלוף הלשונות הללו ואמר שנתכוין בהם שלא יתקיים הגט הזה שינתן לה טענה כלל, דמדהוצרך אביי למיהב טעמא בהנהו לישני ואמר לא ליכתוב בו ודין ביוד משום דין ופרש רש"י ודין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין שלי שאגרשך לא תתגרשי והרמב"ם פירש כלומר משפט יהיה ביני וביניך ופירושו אם ראוי לגרשך אם לא, ולא לכתוב אגרת ביוד משום דמשתמע איגרא ופירש רש"י לשון גג. והרמב"ם פירש משום דמשתמע אם זנתה שנראה שבנוסחא שלו לא היה כתוב דמישתמע איגרא אלא דמשתמע אי גרא שפירושו אם זנתה אבל אם לא זנתה לא תתגרש, ולא לימהך ביוד משום דמשתמע לי מהך ופירש רש"י לי תיהוי מספר הזה ואילך שפירושו אחר הגט הזה תהיי לי לאשה ולא תתגרשי ממני והרמב"ם פירש ולא יכתוב לי מהך ביוד שמא יקרא הקורא לי מהך כלומר לי שחוק שפירושו כל זה שאני כותב ליך בגט הזה אינו אלא דרך שחוק ולא שאגרשיך, שנראה שלא היה כתוב בנוסחתו דלישתמע לימהך כמו שכתוב בנוסחתו של רש"י ז"ל בהא, וגם לא היה כתוב אחר זה ולא ליכתוב למחך בחית דלישתמ' לשון חוכא, עד שיחוייב מזה שיהיה פירוש הראשון לא ליכתוב לי מהך דמשתמע לי מהך שפירושו לי תהיי אחר הגט הזה. ופירוש השני לא לכתוב למחך בחית דמשתמע לשון חוכא ואף על פי שלשון חוכא הוא בחית ולשון לימהך הוא בהיא ואין לטעות בו שיפורש הלשון חוכא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל. מכל מקום היוד שאחר הלמד של לימהך שהוא לי הוא סבה שיחשוב החושב שפירושו לי מחך בחת, שהוא מלשון חוכא מפני שאין טעם לומר לי מהך בהא מלשון הליכה ושהנוסחא שכתוב בה אחר זה ולא לכתוב למחך בחית דמשתמע לשון חוכא היא משובשת לדעת הרמב"ם ז"ל מפני שאין מקום לטעות שיכתוב הסופר למחך בחית במקום למהך בהא כי זהו מלשון הליכה והאחר מלשון שחוק ואיך יטעה לכתוב למחך בחית במקום למהך בהא ולא היה צריך להתרות הסופר בזה לומר ולא לכתוב למחך בחית אבל רש"י נדחק בזה ופי' לא לכתוב למחך בחית שצריך להבדיל רגלו של הא שלא יהא סמוך לגגו עד שיהא נראה כמו חית ויטעה בו הקורא לקרותו למחך בחית מלשון חוכא. אם כן מדהוצרך אביי לתת טעם לכל אחד ואחד מאותם הלשזנות ולומר משום דמשתמע מנייהו לשון סלוק גירושין, משמע אבל בשאר לשונות דלא משתמע מיניהו לשון סלוק גירושין אף על פי שמערער הבעל ואומר שכונתו בהן להכשילה ולקלקלה לית לן בה דאי סלקא דעתך שכשהבעל מערער בהן אף על פי שאין במשמעותן לשון סלוק גרושין אין לגרש בו, למה הוצרך אביי לתת טעם של סלוק גרושין לכל אחד ואחד מאותן הלשונות והלא כשהבעל מערער באותן הלשונות קא מיירי מילתיה דאביי כדכתב הראב"ד ז"ל ואמר כתב גאון על אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער קא מיירי וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבו גם החכמים הנ"ל יצ"ו ואמרו וכי היכי דחישי לערעור הבעל בהנהו לישני דגמרא, דכיון שהבעל מערער בהם אף על פי שאין בהן משמעות סלוק גרושין אין ראוי לכותבן, אלא על כרחך לומר דמהתם משמע דוקא בהני לישני דמשתמע מיניהו סלוק גירושין אין לגרש בהן כיון שהבעל מערער בהן אבל בשאר לישני דלא משתמע סלוק גירושין אף על פי שהבעל מערער ליכא למיחש בהו ואם כן תפשוט מהכא בנדון דידן דלית בהו משמעות סלוק גירושין אף על פי שהבעל עומ' וצועק שנתכונתי באלה הלשונות לקלקלה ליכא למיחש ביה או אעפ"י שצועק ואומר שכתבתי כל אלה הלשונות מורות כדי שיתבלבל החכם המשתדל בנתינת הגט הזה שלא ינתן על ידו אין בדבריו כלום, שאם תאמר שיש לחוש כיון שמערע' בהן הבעל אף על פי שאין במשמעותן לשון של סלוק גרושין אם כן כל אחד ואחד מהגרושין על ידי שליח יוכל לערער ולומר שנתכונתי במלה זעירא שכתבתי בגט כדי לקלקלה או אפילו בנקודה ששם בגט בלתי שום כתיב' ובלתי שום לשון יוכל לומר אני חשבתי לקלקלה או חשבתי שלא תקבל אשתי את הגט הזה ולכן שלחתיו לה, אבל אילו ידעתי שתקבל אותו לא הייתי שולחו לה דאין הפרש בין שיאמר זה בלתי חלוף לשון ובלתי שום כתיבה ובלתי שום סימן או שיאמר זה בחלוף לשונות דלא משתמע מיניהו שום לשון של סלוק גרושין וכל שכן בחלוף הנוכח ושלא לנוכח שאין זה סובל שום פרוש אחר לא של סילוק גירושין ולא דבר אחר אלא הפירוש שפרשנו שהלשון לא יקפיד על זה כמו שמעו עמים כלם ודומיהם, וכל שכן בענין השליחות שדרך הלשון לומר השולח לשליה פעם בלשון השליח לך אמור לפלוני שפלוני השולח בא אליך שהוא בלשון נסתר ופעם בלשון השולח לך אמור לפלוני אני בא אצלו או אליו שהוא בלשון מדבר בעדו כאילו מדבר עם אותו פלוני ששולחו השליח אליו ואם נבוא לחוש לערעורו של זה מפני הלשונות הללו שאין בהם שום משמעות אחר כלל חוץ ממה שפירשנו שפעם יאמר השול' לשליח שידבר עם השלוח אליו בלשון השולח ופעם יאמר השולח לשליח שידבר עם השלוח אליו בלשון השליח, נחוש גם כן לערעורו של בעל המערער על הגט עצמו ואומר שבטלו קודם שיגיע הגט ליד אשתו אף על פי שאין לו עדים על ביטולו, דמה הפרש יש בין המערע' בחלוף לשון הנוכח ושלא לנוכח שאין בו שום משמעות