רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנט

נמצאי' בעיר שאע"פ שכשיבא הבעל לערע' יש עדי' מצויין לקימו אפילו הכי צריך לומר בפננו נכתב ובפננו נחתם דאיכ' למימר דההיא מתני' דפרק המבי' תניין דקתני אח' אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול לא קמירי אלא כשראה האחד הכתיבה לבדה והאח' החתימ' לבדה והיה האחד מהם שליח הגט ואחד בא בחברתו ואפילו הכי אם היו שניהם שלוחים הרי זה כשר משום דלרבה לא אצרוך לומר בפ"נ ובפ"נ אלא משום דאין עדים לקיימו והרי אלו מצויין לקיימו אף על פי שלא ראה החתימה אלא האחד לבדו, כשיאמרו לו לבעל כשיבא לערער אתה מסרתו לנו כתוב וחתום להוליכו לאשתך שהם נאמנין במיגו דאלו אמרו בפנינו נתגרשה ונמצא שעל ידי זה מתקיים הגט דמסתמא לא החתים עדים פסולי' להכשיל, מ"מ מאחר שלמדנו מזה שכשהשלי' אחד אף על פי שהיו כמה עדים על שליחותו שכשיבא הבעל לערער יעידו על שליחותו ושוב לא יוכל הבעל לומר מזויף הוא דמסתמא לא החתים עדים פסולים להכשיל אף על פי כן מכיון שהשליח אחד לא פלוג רבנן בין שליח הבא עם חברת אנשים היודעים בשליחותו ובין שליח הבא לבדו שאין שום עדות על שליחותו, הה"נ יש ללמוד מכאן דלא פלוג רבנן בין שליח הבא עם חברת אנשים שראו כתיבת הגט וחתימתו לשליח הבא לבדו שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו אלא הוא לבדו אף על פי שבשליח הבא עם חברת אנשים שראו כתיבת הגט וחתימתו לא יוכל הבעל לערער על הגט שהרי הם מצוים לקימו משום דאין מבחין ובודק בין בא בחברת אנשים לבא לבדו ואם יקלו בזה שלא יאמר בפ"נ ובפ"נ יקלו גם בזה, ולפי זה למדנו מדבריו ז"ל שני ענינים הא' שכשהיה המביא הגט אחד צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אף על פי שיש עדים מצוים בעיר על שליחותו ולא אמרינן דמכיון שכשיב' הבע' לערע' יעמדו אלו להעי' על שליחותו והבעל לא יוכל להכחיש ונמצא שהגט מתקים על ידם דמסתמא לא החתים בו עדים פסולים כדי להכשיל לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, אלא אמרינן לא פלוג רבנן בין שליח אחד שאין עדים מצוים על שליחותו לשליח אחד שיש עדים מצוים על שליחותו, והשני שכשהיה המביא הגט אחד צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שיש בעיר עדים מצוין לקימו ולא אמרינן מכיון שכשיבא הבעל לערער יש עדים מצוים לקימו לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אמרינן דלא פלוג רבנן בין שליח אחד שאין עדים מצוים לקימו לשליח אחד שיש עדים מצוים לקימו, אבל כשהיו השלוחים שנים דהויא מילתא דמוכחא ולא שכיחא ולא אתי לאיחלופי בשליח א' לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, וכתב בעל העיטור ואסיקנא טעמא כרבא דאמר משום קיום והיכא דאיכא עדים דמקימי ליה לא צריך משום לשמה אבל ליכא עדי' צריך והיכא דאתיוה בי תרי ותרויהו שלוחים נמי לא צריך אבל א' שליח ובא א' שמסרו לו צריך, משמע דגם הוא סובר כרש"י ז"ל דקאמר דלא פלוג רבנן בין שליח א' הבא עם חברת אנשים לבא יחידי, ולא כמו שכתבו התוס' שאם א' שליח והב' מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליכו לאשתו לרב' כשר דמה אם יאמרו בפנינו גרש' מי לא מהמני דהא שני' שהביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אתי לאיחלופי בין ב' שלוחים לשליח אחד ואלו אחד שהביאו אף על פי שהביאו בחברת אנשי' היודעים בשליחותו אתי לאחלופי בינו לשליח הבא יחידי. והרמב"ם כתב שנים שהביאו גט בח"ל אעפ"י שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל לתנו לאשתו הרי אלו נותנין לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת אעפ"י שאין שם גט בד"א בזמן שהגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל אם אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפיכך אם אמר אחד בפ"נ והאחד בפ"נ הואיל ואינו יוצא מתחת ידי שניהם לא ינתן לה עד שיתקים בחותמיו, מדקאמר אבל אם אין הגס יוצא מתח' ידי שניהם צריכין לומ' בפ"נ ובפ"נ ולא חלק בזה בין איכא עדי שליחות ובין ליכא עדי שליחות כמו שחלקו התוס' ש"מ דס"ל כרש"י ובעל העיטור ז"ל דקאמרי לא פלוג רבגן בין בא השליח עם חבורת אנשים שמעידים על שליחותו לבא יחידי כדלעיל עיל אבל בעל אדם וחוה כתב שנים שלוחים שמעידין שעשא' שליח וה"ה אחד שיש שם ראיה שהבעל עשאם שליח אין צ"ל בפ"ג ובפ"ג ואין הבעל נאמן לומר מזויף הוא וכן נראה עיקר, וכן נראה גמי מדברי הרמב"ם ז"ל בגירושין. ונראה לי שלא הביאו זה אלא מפני שחשב שכיון שתלה הדבר בערעור הבעל משמע שכל מקום שאין הבעל יכול לערער אינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ וא"כ אפילו אם היה השליח המביא הגט אחד והיה עמו אחד שראה בשליחותו שאין הבעל יכול לערער עליו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, ואין הדבר כן שהרי אף לרש"י ז"ל שכתב גבי היכא דאתיוה בי תרי דטעמא משום דאין עדים מצוים לקימו והרי עדים מצוין דמשמע לפי הנראה מפש' מאמרו וכפי מה שהבינו התוספות את דבריו שבכל עת שיבא הבעל לערער יבאו הם לקים הגט לומר בפנינו חתמו העדים על הגט הזה היה ראוי שבכל מקום שנמצא זה הטעם שלא יהא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, ואין הדבר כן שהרי הוא עצמו כתב שאם היה השליח אחד והיה אחד עמו בחברתו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולא אמרינן מ"ל שניהם שלוחים מ"ל אחד מהם הרי עדים מצוים לקימו אלא אמרינן לא פלוג רבנן בין בא עם חברת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באל', וכמו כן נמי ישיב הרמב"ם ז"ל דלא פלוג רבנן בין בא השליח עם חברת אנשים המעידין על שליחותו לבא יחידי דאין מבחין ובודק באל' וכן נראה גם מדברי הטור שכתב ואפילו לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד על שליחותו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן כת' הרמ"ה, משמ' שהוא סובר שאינו נראה זה מדברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ היה ראוי להזכירו כמו שהזכיר להרמ"ה ז"ל, ואין לטעון ממה שלא הזכיר דברי אביו דסתם דבריו דברי אביו הם, ומכיון שכן הוא מי הוא זה שיוכל לגזור על אותו הגט דנידון דידן שלא היה צריך לקימו וכיון שהיה צריך לקימו אם לא קימוהו הרי הוא פסול ואם נשאת בלא קיום תצא והולד ממזר לר' מאיר שאע"פ שרבנן חולקים עליו בזה ורוב הפוסקים פסקו כמותם מ"מ ר"י היה מסופק בזה וכתב שצ"ע אם הלכה כר' מאיר במשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמר יוציא והולד ממזר משום דהלכה כר' מאיר בגזרותיו אפילו לגבי רבים כדמוכח בכתובות וגם סתמי משנה כמותו או שמא כגון דחשיב ליה בפ' הזהב חומרא יתירתא הוא ושמא גם במקומות אחרים משמ' תלמודא כרבנן אין הלכה כמותו וכתב עוד ובירושלמי דגיטין ראיתי ר' יעקב בשם ר' חלבו אמר הלכה כר' מאיר