רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנז

נותן בעלי בראשונה ולוי לקח המשכונות והלך לו והמשכונות הם מתכשיטי האלמנה הנזכרת ואחר כך באה האלמנה לגבות כתובתה מהמעות שהושמו ביד האיש הנאמן הנזכר, זהו תוכן הענין. ועתה אנחנו שואלים בזה שלש שאלות האחת אם לוי יכול לגבות כל החוב משמעון מעון או לא, שנית אם באלו המעות שהושמו ביד הנאמן אם יקדם גביית חוב לוי לכתובת האלמנה או הכתובה לחוב. שלישית אם המשכונות שנתנה האלמנה ללוי אחר מיתת בעלה אם נשתעבדו ללוי על חובו ואינה יכולה לחזור לקחת אותם או אינם משועבדות ויכולה לחזור ולקחת אותם לתשלום כתובתה מכל זה. ילמדנו רבינו הדין

התשובה על השאלה האחת אף על פי שהדין הוא שסתם לווין שלוו כאחד ולא פרשו כמה בחלקו של זה וכמה הם בחלקו של זה הרי הם אחראין וערבאין זה לזה ויכול המלוה לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה, מכל מקום הני מילי כשהיתה המלוה ההיא מלוה בשטר אבל כשהמלוה היא מלוה על פה אף על פי שהיא בעדים מתוך שיכול לומר פרעתי שהמלוה לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים יכול לומר תנאי היה בינינו שיפרע כל אחד ממנו חצי המלוה ויפטר, או מתחלה לא היתה מלוה אחת אלא חצים לי וחצים לחברי וכיוצא בזה הילכך אם שמעון טוען אי זו טענה שהוא נפטר על ידה מהערבות הרי הוא נאמן וישבע ויפטר ואם לאו הרי הוא ערב על חבירו ויכול לוי לגבות ממנו כל המלוה שלו ושל חבירו, ועל השאלה השניה הנה מאחר שלוי אינו מבקש מממון השותפות שנשאר ביד הנאמן אלא אחר שנדחה משמעון בטענה שאינו ערב בעד ראובן ופרע לו חצי המלוה בלבד אם כן אינו מבקש לגבות מממון השותפות רק מחלק ראובן בלבד ומכיון שהיא מלוה על פה אינה נגבת מן היורשים אלא אם כן הודה בו ראובן בתחלה או אם היה לו זמן ועדין לא הגיע זמנו או אם נדוהו עד שיפרענו ומת בנדויו ואם היה בו אחד מאלה השלשה אופנים אז יהיה דינו כדין בעל חוב. ומאחר שהמעות לענין הכתובה והבעל חוב הם כמו מטלטלים שאין בהם דין קדימה הדין הוא שהבעל חוב קודם מכתובתה ובנדוניתה יחלקו עם הבעל חוב, ועל השאלה השלישית דבר פשוט הוא שהמשכונות ההם מאח' ששעבדה אותם היא ברצונה אחרי מות בעלה הוא נפרע מהם אם אין ממונו של ראובן מספיק לגבות משם חובו דלא גרעי מאלו ש שעבדה עצמה להיות ערבה בערבון החוב שהוא נפרע ממנה ואין זה צריך לפנים. הנראה לי לעניות דעתי כתבתי הטרוד והעלוב אליה מזרחי שאלה פד

וששאלתם על אודות השכיב מרע ששלח גט לארוסתו בלילה על ידי שליח והלך השליח באותה הלילה עצמה ומסרו לה בחצר המגרש ולא נמצאו שם רק העדים החתומים על הגט וקצת מקרובי המתגרשת ובבקר כשאמרו להם לתקן את אשר עיותו, רצו להחזיק בטעותם ופעם אמרו שלא היה צריך לקימו מפני שהגט ניתן בחצר המגרש והוה ליה כאלו נתן בביתו, ופעם אמרו אפילו אם היו מקימים אותו בלילה אין בכך כלום דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, ופעם אמרו אף על פי שאין מקימים שטרות בלילה אם טעו וקימוהו הרי זה מקוים ופעם אמרו אעפ"י שאין מקימים שטרות בלילה מקימים גיטין בלילה משום עגונא דאתתא ובקשתם ממני להודיע דעתי, התשובה נראה לי לעניות דעתי דהא דנסתפק לכון אם היה צריך לקימו אי לא, לא צריכה רבה הוא וזיל קרי בי רב הוא, דהא בפרקא קמא דגיטין אמרו בהדיא רבה בר אבהו מצריך מערסא לערסא ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אפילו באותה שכונה מאי טעמא משום דבני מחוזא נידי ולא מישתהי בביתיהו מתוך שטרודין בסחורתם ואינן מכירים החתימות שביניהם ואם יבא הבעל לערער שוב לא תמצא המתגרשת מי שיכיר חתימת העדים, וכתבו התוספות בשם רבינו תם שבזמנינו זה צ"ל בכל מקום בפ"נ ובפ"נ דבכל מקומותינו נידי כבני מחוזא וא"כ בנדון דידן שהעדים החתומים על הגט אינם משכונת המתגרשת ולא משכונה הסמוכה לה גם לא מערסא הסמוכה לה ואם היה בא הבעל לערער שוב לא תמצא המתגרשת מי שיכיר חתימת העדים פשיט' ופשיט' דצריך לקימו דמאי נפקא מינה אם ניתן הגט בחצר המגרש או בביתו ממש הא לא תליא מילתא אלא בהכר חתימות העדים החתומים על הגט וכיון שה שהעדי' החתומי' על הגט אינם מאותו הבית עצמו ולא מאותה שכונה ואף לא מאותו ערסא גם לא מערסא הסמוכה לה אלא משכונה רחוקה משכונת המתגרשת יותר מש' אמה הוה ליה כעדים שבאו מעיר אחרת וחתמו על הגט ומסר השליח לאשה הגט בפניהם בבית המגרש עצמו שבזה אין שום חולק שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון שהעדים הולכים לעירם וכשיבא הבעל לערער שוב לא תמצא האשה עדים לקימו. ואין לדקדק מההיא דריש גיטין דקאמר מאי ביניהו איכא בינייהו היכא דאתיוה בי תרי ופרש"י שכיון ששניהם נעשו שלוחים לגרשה והגט יוצא מתחת יד שניהם לא בעי למימר בפ"נ ובפ"נ שהרי שנים הם ואם יערער הבעל הרי הם מצוין לקימו, ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שהעדים החתומים בגט הם מצוים בעיר ואם יבא הבעל לערער הרי הם מצוים לקיימו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, מדהקשו התוספות לרש"י ז"ל על זה אטו בכיפי תלו לה שיהיו מזומנים לקימו כשיבא הבעל לערער ועוד למה לי דאתיוה בי תרי כך שוים שנים מן השוק שמכירים חתימת העדים, שמע מינה דרש"י ז"ל מודה בזה שאם היו העדים החתומים מבני העיר אף על פי שהם מצוין לקימו צ"ל בפ"נ ובפ"ג אלא שהוא סובר דדוקא באתיוה בי תרי שנכתב ונחתם בפניהם דהויא מילתא דלא שכיחא לא אצרוך בהו לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בעדים מצוים בעיר דהויא מילתא דשכיחא אצרוך ביה רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ ואם תאמר מאי שנא מאשה עצמה המביאה גיטה דלא שכיחא ואפי' הכי אצרוך בה רבנן כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בפרקא קמא דגיטין ואלו באתיוה בי תרי לא אצרוך בהו רבנן כדי שלא תחלוק בשליחות, יש לומר בחד דלא שכיחא אטו חד דשכיחא דאתי לאיחלופי ביה אמרינן כדי שלא תחלוק אבל בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח דלא אתי לאיחלופי ביה ליכא למימר כדי שלא תחלוק דחלוק ועומד הוא, דכי האי גוונא תרצו התוספות גבי שלא תחלוק בשליחות וכי האי גוונא נמי פירש רש"י עצמו בפרק שני גבי לא שאנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר וכל שכן לפירוש ריב"א שפרש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן הבעל לומר לא שלחתים