רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנו

כתובתה ויצאה מרשותה בטלו לה כל תנאי כתובה, אלא במשכנה מאי טעמא לית לה מזונות הרי כתובתה עדין תחת רשותה היא מאחר שאין דעתה להשקיעה אלא שתהיה ביד המלוה כמו פקדון עד זמן הפרעון עון ותו לא, אלא על כרחך לומר דלא שנא מכר לא שנא משכון מפקעי מתחת רשותה הוא, ובהדיא אמרו מנין לבעל חוב שקונה משכון מן התורה שנאמר ולך תהיה צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנין. ועוד מה טעם לדברים הללו דקאמר דאף על גב דגבי מכירה פסק הרמב"ם שמכרו קיים ואינה יכולה לטרוף לגבי משכון מודה דיכול' היא לטרוף משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, והלא דברים קל וחומר ומה אם למכירה חלוטה יש כח בידו למכור ואינה יכולה לבטל ממכרו, למשכון שהוא מקצת מכירה לא כל שכן שיש בידו למשכן ואינה יכולה לבט', ומה שאמ' שהבעל כשמשכנ' לא היה דעתו להשקיע' אלא לפדותם, דמי האי צורבא מרבנן כד לא גמירי אינשי שמעתתא דסתם כל משכונות נמי מתחלה אינם אלא לפדותם ואם כן לא נשתעבדו עבדו לבעל חוב כלל דמצי אמר דמתחלה לא נתכונתי אלא לפדותם ולא שיפרע מהם ואם כן לא יהא שום משכון משועבד לבעל חוב, ואם תאמר אפילו הכי כיון שמשכנו בידו אנן סהדי שכאלו התנה ואמר ואם לא יכנסו בידי מעות לפדות' יהא המשכון משועבד לך לפרוע חובך ומטעם זה הוי המשכון משועב' לבעל חוב אף על פי שמתחלה לא היה דעתו אלא לפדותו אי הכי גבי אשה נמי נימא דאף על גב דלא היה דעתו כשמשכנם אלא לפדותם מכל מקום אנן סהדי דהתנה ואמר ואם לא אוכל לפדותם יהא מעכשיו משועב' לך לפרוע ממנו חובך ואם כן הרי כבר נמכר מקצת כדי ש שעור חובו ומכרו קיים ואינה יכולה לבטל משכונו כמו שאינה יכולה לבטל ממכרו, וליכא למימר דאף על פי כן מכיון שמת הבעל ונשאר המשכון תלוי ועומד בידי המלוה ש שעדין לא נמכר לגבות ממנו מעותיו ואינו דומה לאותו שנמכר כבר ויש לאשה כח למנוע שלא ימכר, דהא משעה שהגיע המשכון מהלוה למלוה כבר זכה בו המלוה כדי מעותיו וכאלו אמר לו קנה זה מעכשיו כדי חובך אם לא אביא לך המעות עד זמן פלוני וכשיביא המעות יבטל הקנין שקנה המלוה למפרע דאי לא תימא הכי היאך זוכה המלוה במשכון שבידו הרי בשעת מתן מעות שמסר לו המשכון לא הקנהו לו מאחר שהיה דעתו לפדותו דכל דאי לא קני וכשהגיע זמן הפרעון לא מסר לו כלום שמעו' אין כאן משכון אין כאן ומאח' שכן הוא במה יזכה בו הרי אין כאן שום אחד מהדברים שהמכר נקנה בו. ועוד מדקאמר ואפילו אם משכנו אותם הבעל ואשתו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עד שיפדם, משמע דסבירא ליה דיש כח בידה למונעו שלא ימשכן אותו אף על פי שדעתו לפדותו ואי אפשר זה בשום פנים שהרי אפילו היא עומדת וצווחת שלא למוכרו או שלא לש לשעבדו לבעל חובו ולגבות ממנו חובו וכל שכן כשדעתו לפדותו והוא הלך ומכרו או ש עבדום לבעל חובו לגבות ממנו חובו הרי הוא מכור ומשועבד מקל וחומר דמכירה אף על פי שאינו רשאי לעשות כן ואם כן מה נחת רוח עשיתי לבעלי שייך הכא. ועוד זיל בתר טעמא טעמא מאי פסק הרמב"ם גבי מטלטלי דנצ"ב שאף על פי שאינו רשאי למוכרם אם מכר מכרו קיים ואלו גבי מקרקעי דנצ"ב אפילו אם עבר ומכר אין ממכרו ממכר אי משום דמטלטלי לית בהו אחריות ולא סמכה דעתה עליהו ואינם ברשותה אלא ברשות הבעל אף על פי שלכתחלה אין ראוי לעשות כן אם כן מה לי למוכרם מה לי לש לשעבדם הרי אינם ברשותה אלא ברשותו ויכול לעשות בהם כרצונו. ועוד בר מן דין והלא אלו המשכונות כבר היו משועבדים מתחלה בידי הגוי האלם כמו שכתב הוא עצמו ומסתמא לא נתמשכנו בידו אלא ברשותה שאם תאמר שהוא משכנם ביד הנוי בסתר שלא מדעתה, מפני מה לא תבעה הגוי בדיני האומות מאחר שלא נתמשכנו ברצונה אלא על כרחך לומר שלא נתמשכנו בידו אלא מדעתה והכא לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דהא אין טענה זו מועלת בדיני האומות, ואם כן על כרחך לומר שברצונה הגמור נתמשכנו ליד הגוי ולא מפני השלום, מעתה כיון שחזרו ולקחו המעות מידי אבי הבעל ונתנו לו המשכונות שהיו ביד הגוי שיהיו בידו למשכון תו לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי אין בידה למונעו מלשים אותן ביד אבי הבעל עד שנאמר שמפני השלום נתרצת בו שהרי כבר היו נפסדים מתחלה כשהיו ביד הגוי ואין זה דומ' אלא לנכסי צ"ב שאבדו או שנגנבו ואחר כך מחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים שבתב הרמב"ם ז"ל על זה יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכולי. ועוד בר מן דין ובר מן דין הא לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא גבי מכירה או גבי משכון שלוה הוא לבדו ומשכן הוא לבדו שכשתבא לטרוף בטענת נחת רוח עשיתי לבעלי היא מרויחה בזאת ואינה מפסידה כלום אבל בנדון דידן ששניהם לוו המעות מאבי הבעל ושניהם משכנו בידו משכונות שוב אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי דמה ריוח יש לה בטענה זו, בין כך ובין כך היא מחויבת בכל החוב חציו בעבורה וחציו בעבור בעלה שהיא ערבת בעדו שאיש ואשתו שלוו מעות מאחר וכולי, ומעתה לאו דוקא לדעת הרמב"ם זכרו לברכה דפסק שאם מכר הבעל מטלטלי דנכסי צאן ברזל מכרו קים, אלא אפילו לדעת שאר הפוסקים הסוברים שאין ממכרו ממכר הכא מודו מכיון דהוו ממושכנים כבר בידי הגוי האלם וגליא דעתה ש שברצונה הגמור הם ממושכנים ולא מפני נחת רוח דהא לא שייך גבי גוי טענה דנחת רוח עשיתי לבעלי כלל זהו הנראה לי לעניות דעתי. הטרוד והעלוב אליה מזרחי שאלה פג

ראובן ושמעון עשו שותפות והוצרכו מעות לשותפות וחלו פני לוי לבקש להם מעות על משכונות והלכו שלשתם אצל ישמעאל אחד ונתרצה הישמעאל לת' המעות ולא רצה לקבל המשכונות ואמר אני איני נותן מעות אלא ללוי שאני מכירו, ולוי קבל המעות ונתנם לראובן ושמעון והם קבלו המעות ולא עשו לו שטר ולא קנין ואחר זמן הלך ראובן למקום אחד למכור סחורה מהשותפות ומת שם והמעות שנמצאו לו הושמו ביד איש נאמן וכששמע לוי שמת ראובן הלך אצל שמעון ואמר לו תפרע המעות שלקחתם לשותפות ענה שמעון ואמר אני אפרע חצי החוב ולך לך אצל נכסי הנפטר להפרע מחצי' הנשאר אז בא לוי אצל האלמנה ואמר לה הלא ידעת כי מת אישך וכי היה חייב מעות לי בעד ישמעאל אחד וענתה ואמרה ידעתי כי כן ואל תפחד שתפסיד שום דבר מהחוב ולבטחון זה הרי לך המשכונות שהיה