רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנה

אלא משום דגבי בהמה כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגבי בקר כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור, משום הכי דרשו בבהמה להוציא הרובע והנרבע ובבקר להוצי' הנעבד לע"ז כדאיתא במסכ' תמור' בפרק כל האסורים, והא דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך ודרשו בפ"ק דע"ז אבל עושה הוא מדמיהן בית הכסא לכ"ג דכתיב מאתנן זונה ק קבצה ועד אתנן זונה יצאו ממקום הטנופת באו ואל מקום הטנופת יצאו דמשמע דאף דמיהם אסירי לדבר מצוה ומזה הטעם אסרו לעשות טלית של מצוה מתכשיטי הכומרי', הני מילי לעשות מהן טלית של מצוה או לקנות מהן אבנים וקרשים לבנות בית הכנסת שהוא עצמו נעשה גוף המצוה אבל ללבוש טלית שלבשו אותו הכומרים לקשט עצמו לעבודה זרה מותר להכנס בכנסת להתפלל עמו כיון שאינו גוף המצוה עצמה דהכי משמע מדברי רבי מאיר במרדכי דקאמר בהדיא דתכשיטי הכומרים נהי דמותרים מכל מקום לדבר מצוה לציצית אינו נכון לעשות כן משמע שאם לבש אותו ובא לבית הכנסת להתפלל דלאו מצוה הוא אין אסור בדבר זה. נאם הטרוד והעלוב אליה מזרחי שאלה פב

הרב כר אליה יודע למעלתך איך באה אלמנת רבי שיגן נוחו עדן אל מקום התפלה בקהלינו וצעקה וטענה על חמיה הזקן בחושבה כי הדין עמה בפסק שפסק מי שהוא וטענה להחזיר לה נכסיה אשר משועבדים ביד הזקן בעד חמש אלפים לבנים והקהל עמדו לשמוע מה יענה הזקן וענה הזקן ואמר רבותי יודע לכם כי היא חושבת שהדין כמו שפסק הפוסק לה אבל אין הדין ככה, כמו שפסקו הדיינים הראשונים שחיבוה לפרוע לי הלואתי שהלויתי לה ונתנו לי שטר בידי ובידה שטר אחר. לכן נשלח הענין והפסקים של בית דין הראשון והאחרון אצל הה"ר אליה יצ"ו ויראה הפסקים ובאיזה פסק שיפסוק הנזכר לא אזוז ימין ושמאל, לכן גם אנחנו קהלת שטיפו סומכים על כבודך וראה זה הענין ומה שיראה לכבודך תודיע לנו ונקבל ומי שלא יקבל נעמוד כנגדו אברהם בר' יצחק נ"ע יצחק בכ"ר משה נ"ע ישועה בר' אברהם שמריה בכ"ר פרנס נ"ע יאודה בר' כדמי נ"ע יוחני הכהן ז"ש פרנס בר' אליה הקטן אלעזר בר' נחמן יוסף פרנך אברהם שמואל

אף על פי שהסכמתי זה כמה ימים שלא אכניס עצמי כלל בדיני ממונות יען כי ראיתי את העם כי ברע הוא ובסבת זה נהיתי אויב עם כמה אהובים, מ"מ למה שראיתי כל נכבדי הקהל קהל שטיפו יצ"ו חתומים בכתב ומבקשים ממני להכריע בין הפסק הראשון והאחרון כדי להנצל ממחלוקת ולא יהיה ביניהם קטטה ומריבה זה יאמר אחרי הפסק הראשון אני הולך וזה יאמר אחרי הפסק השני אני הולך וראיתי שאם אמאן בזה יתחיבו מזה מחלוקות גדולות בלי ספק גם אהיה כסרבן בעיניהם ואין ראוי לסרב לאנשים זקנים ונכבדים כמותם שאין מסרבים לגדול וכ"ש לקהלה נכבדת ומפואר' כזו הוכרחתי לצאת מהסכמתי להפיק רצונם בזה מצורף עם התועלת המגיע מזה כי יחדלו הקולות והברד לא יהיה עוד ונתתי שלום בארץ שלום שלום לרחוק ולקרוב והנה ראיתי הפס' הראשון שחתמו בו הג' הדיינים המעולים החכם כר' יאודה והחכם כר' אליהו והחכם כר' שלמה יצ"ו וכלו מחמדים ומום אין בו בנוי לתלפיות המשנה והתלמוד שהכל שונים בו אח"כ ראיתי הפסק האחרון שחתום בו החכם כר' שלמה שרוני יצ"ו וראיתי שהוא סותר הפסק הראשון מכח מאמר יכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר שאף לדברי הרמב"ם שפסק שהבעל שמכר מטלטלים של נצ"ב אעפ"י שאינו רשאי מכרו קיים, דוקא מכר שדעתו להשקיעם אבל משכון שאין דעתו להשקיע' אלא לפדותם יכולה לטורפם ואפי' אם משכנום שניהם יחד מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי למשכנ' עד שיפדה כ"ש כשהיו ממושכנים ביד גוי אלם שהיו מסוכנים שיפסדו ובקשו הבעל ואשתו שיפדם אבי הבעל ויעמדו משכון בידו עד שיפדם או שמא ימחול אבי הבעל החוב לבנו שאם מת הבעל קודם שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי למשכנם עד שיפדם זהו המכוון מדברי החכם החתום בו, ודברים הללו רחוקים הם בעיני מאד מדרכי המשנה והתלמוד תמוהים אפילו מדברי עצמו דמיניה וביה שדא נרגא, אם מדברי עצמו שהרי בתחלה כתב שהבעל כשמשכנם דעתו לפדותם לא להשקיעם ביד המלוה אלא שיהיו ביד המלוה עד זמן הפרעון עון ונראה מזה שכונתו לומר שאלו עלה על לבה שהבעל רוצה להשקיע' שישארו ביד המלוה בעד פרעון מעותיו לא היתה רוצה להניחן למשכנם אבל מפני שחשבה שדעתו לפדותם ואינם ביד המלוה אלא כדמות פקדון לפיכך נתרצת לו, ובסוף דבריו כתב שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דמשמע שהיתה יודעת שדעתו להשקיעם ביד המלוה בעבו' פרעון מעותיו ואפילו הכי לא מיחתה בידו משום נחת רוח בעלה שאם היתה טועה במחשבת בעלה שחשבה שאין דעתו שיהיה ביד המלוה אלא בדמות פקדון עד זמן הפרעון ותו לא מידי מאי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי איכא הא לא מכר לה ממונה כלום ולא כיון להפסידה כלום אלא הכי ה"ל למימר יכולה לומר סבורה הייתי שדעתו לפדות', דנחת רוח שאמרו חכמים בכל מקום אינו אלא במקום דאיכא פסידא לממונה אבל היכא דליכא פסידא ה"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכופין במדת סדום ועוד דאי בתר אומדנא דדעתא קא אזלינן דסתם משכון לאו להשקעה הוא אלא כדמות פקדון עד זמן הפרעון. א"כ מאי שנא אשה איהו גופיה נמי נימא ליה למלוה אנא לאו לפרעון חוביך יהבתיה ניהלך אלא כדמות פקדון בעלמא הוא דיהבתיה נהלך עד זמן הפרעון ותו לא דאל"כ היה לי למכרו ומכיון דלא גמירנא שיהא זה לפרעון חובך לית לך רשות ליפרע מיניה דאדעתא דהכי לא יהיבנא ליה, ואם כן לא משכחת לה שום משכון שיפרע ממנו המלוה כיון דסת' משכון לאו אדעתא דפרעון עון יהביה ליה למלוה דאם כן הוה ליה למוכרו מתחלה ואם שהדברים הללו הם רחוקים מדרכי התלמוד זה מבואר שהרי לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין מכר למשכון לענין זה, שהמכר והמשכון שניהם יחד מוציאים את הנכסים מכח האשה אלא שזה בכלו וזה בכדי חובו בלבד, ובכתובות פרק נערה שנתפתתה תניא בהדיא מכרה כתובתה או משכנה כתובתה או עשתה אותו אפותיקי לאחר אין לה מזונות, הרי שלא חלקו לענין כתובה בין מכר למשכון ואס"ד דמשכון אינו אלא שיהא ביד המלוה עד זמן הפרעון ותו לא, בשלמא במכר לית לה מזונות משום דמזונות מתנאי כתובה הוו וכיון דמכרה