רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנג

מפני ריבוי האזהרה שנעשו במצוה זו כאלו אמר תזהיר את הכהנים ותחזור ותזהירם עוד לאמר להם לנפש לא יטמא בעמיו ומריבוי האזהרות הללו שלא עשה כן בשאר המצות למדנו שהזהירם גם על בניהם שיהיו נשמרים מזה, ולא ידענו אם לאפרושינהו דומיא דגדולים אם דלא לטמוינהו דוקא אבל לא לאפרשינהו דהא אין זה ממשמעות הכתוב אלא מכח רבוי האזהרות בלבד ומכיון שאין זה אלא מכח ריבוי האזהרות בלבד אין לנו הכרח לומר שהגדולים הוזהרו על קטניהם אף בהפרשת' דדילמא רבוי חאזהרות אינו רק להזהירם על קטניהם דלא לטמינהו בידים שהוא יותר מרוחק מן הפרשה אבל לאפרשינהו לא שכן דרך הרבוים והמעוטים בכל מקום שלא להרבות ולמעט אלא היותר מבואר בלבד. ולכך לא הספיק לומר מן הבהמה בלבד למעט עם זה המעוט את הכל הרובע והנרבע והנעבד והמוקצה והנוגח שהמית והטרפה אבל הוצרך לכתוב כמה מעוטין זה אחר זה כדי למעט מכל אחד מהם אחד משום דממעוט קמא לא מצינן למעוטי רק היותר מבואר מהם שהוא היותר מרוחק מכולם והוא הרובע והנרבע וממעוט ב' אין למעט רק היותר מרוחק מכל הנשארים שהוא הנעבד וממעוט ג' היותר מרוחק מכל הנשארים שהוא המוקצה לע"ז, לפיכך הוצרכו כל אותם המעוטים למעט כל אחד מהם היותר מרוחק מהנשארים אחריו. וא"כ מפני שהמקרא הזה דאמר ואמרת הוא מורה על מי המשמעות על הפרשה ועל פי רבוי האזהרות על שלא לטמאתם בידים בלבד ולא על ההפרשה כדאמרן לפיכך כתב בעל הטורים ונ"ל שצריכי' להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ודברי בעל נימוקי יוסף בפי' הלכות קטנות שנתן הבדל בין מתניתין דנכרי שבא לכבות ובין הטומאה נמוקו עמו אעפ"י ששאר כל הפוסקים נטו לפירוש האחר, וגם אני ההדיוט חי נפשי כל ימי היתי מצטער על המאמר הזה היאך דרשוהו רז"ל דלא לטמינהו והלא ממשמעותא דהאי קרא דאמר ואמרת אינו נראה אלא להפרשה ולא דלא לטמינהו ואחר הדוחק והצער הגדול עלה בידי מה שפרשתי לדעת הדוחה המעמידו בלא לטמינהו ומ"מ משמעות עדיף טפי ולכן נטה בעל הטורים אחרי המשמעות ולא אחרי היתיר ורבוי האזהרות כדעת הדוחה שאין בזה אלא דרשא בעלמא אבל שאר כל הפוסקים מפני שראו לר' פדת שעשה הלכה למעשה והורה שלא להפרישן דס"ל קטן האוכל נבלות אין ב"ד מוזהרים להפרישו ומעשה רב וכשהקשו עליו בגמר' מדם ושרצים וטומא' תרצו בלא לטמינהו אבל בלא לאפרשינהו פסקו בכלם דוקא שלא לטמינהו אבל להפריש אין ב"ד מוזהרים להפרישם אבל בעל הטורים סובר שלא הורה ר' פדת הלכה למעשה שלא להפריש אלא בשבת וה"ה בשאר אסורין בלבד משום דקרא דלא תאכלום לא תאכילו דגבי שרצים ודם בלא לטמינהו משמע והמקשה שהקשה מאי לאו דאמר להו לא תאכלו אינו אלא מלישנא דלהזהיר גדולים על הקטנים דמשמע טפי להזהי' במה שהם מוזהרים בו דהינו שלא לאכלם לא שלא להאכילם אבל בטומאה דמשמעות דאמר ואמרת אינו אלא להפרישן כדאמרן לא הורה בו ר' פדת שלא להפרישן וליכא לאקשויי מ"ש טומאה משאר איסורא דאוריתא דבכל אסורין שבתורה אין ב"ד מוזהרים להפרישן ואלו בטומאה מוזהרים דאיכא למימר שאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתרות, והא דקמקשה ליה מטומאה מ"ל דאמרינן להו לא תטמו הוא משום דס"ל דר' פדת שהור' הלכה למעשה שאין בי"ד מוזהרים להפרישו סובר שאין הבדל בין שאר אסורים לטומאה ולפיכך הקשה לו ממנה. והא דלא קמשני לי' אה"נ ושאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתירות משום דניח' ליה לדחויי ליה בההיא שנויא גופא דמשני גבי דם ושרצים דהתם א"א לתרוצי להו אלא בלא לטמוינהו מלדחויי בגוונ' אחריתי, ומצריכות' דתלמוד' דמשמע דכלהו קראי בלא לטמוינהו קמיירי, ל"ק דההיא צריכותא אינה אלא על פי הדחיה שכשדחה הכל והעמידן בלא לטמוינהו פחד פן יקשה לו א"ה למה לי למכתבינהו לכולהו קראי ליתו כולהו מחד מניהו מבנין אב אלא מדנכתבו ש"מ שלא נכתבו אלא ללמד שאף להפרשה ב"ד מוזהרין עליהן להפרישם דאם אינו ענין לטמוינהו תנהו לענין הפרשה ולפיכך הוצרך לומר מצרך צריכי ולעולם דלא לטמוינהו אין להפרשה לא דאל"כ מה לו לדוחה לומר וצריכי ומה ענין זה לכאן אלא עכ"ל כדפרישית ומעתה תו ליכא לאקשויי לבעל הטורים לא מתוך דברי התלמוד שבפרק חרש כמו שהקשתי אני ולא מדבריו אדבריו כמו שהקש' כבודך משום דבשאר איסורין מודה גם בעל הטורים שאין ב"ד מוזהרין להפרישו כדמשמע מההיא דר' פדת שהורה הלכה למעשה אבל בטומאה לא דשאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתרות ולפיכך הוזהרו בה הגדולין ע"ה אף בהפרשה, ולא ממה שטענת מה לו לבעל הטורים לדחוק את עצמו ולומר דאע"ג דקבעי וכו' יוכיח את עצמו ואת דבריו כנגד הרמב"ם וכו' מפני שכן הוא האמת שאינו מוכיח רק כנגד דבריו שהוא סובר ג"כ שאין מפרישין בשאר כל האסורים מההיא דר' פדת אע"ג דלגבי טומאה מוזהרים אף להפרישם ולכן אמר אע"ג דקא בעי לסיועי' מכמה משניות ומוקי להו באסור דרבנן ומשמע לכאורה דלית הלכתא כר' פדת אין בכך כלום דאיכא למימר נהי דליכא לסיועי לי' מניהו מ"מ לדחויי נמי ליכא דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמ"ל ומה שטענת עוד מנא ליה שיהיו דברי ר' יוחנן נדחים וכו' תימה דפשיטא הוא דאם היה כתוב בנוסחאות שלהם ר' יוחנן במקום ר' פדת ור' פדת במקום ר' יוחנן והיו נדחין דברי ר' יוחנן לא היה לו לבעל הטורים לפסוק כמוהו אעפ"י שהורה הלכה למעשה מאחר שנדחו דבריו דהא א"א לומר שהנוסחאות שלהן היו כמו נוסחאו' שלנו שהרי בהדיא כתב רש"י בשבת ותקשה לי' לר' יוחנן דאמר ביבמות לרבה בר בר חנא דארכסו ליה מפתחות של ב"ה וכו' ואם היו הנוסחאות שלהן כנוסחאו' שלנו לא היה לו לומר אלא ותקשי ליה לר' פדת ואם תרצה לומר שהנוסחאות שלהם היו כשלנו אלא שנפל טעות בספרי רש"י ובעל הטורים וכתבו ר' יוחנן במקו' ר' פדת עדין התימה שלי במקומה עומדת דהא פשיטא היא דאם היו דברי ר' פדת נדחין לא היה לו לבעל הטורים לפסוק כמותו אעפ"י שהורה הלכה למעשה מאחר שנדחו דבריו אבל שתחשו' שהנוסחאו' שלהן היה כמו הנוסחאו' שלנו וגם שלא נפל טעות בספרי רש"י ובעל הטורים זו היא דעת בטלה לגמרי אי אפשר בשום פנים לומר זה מפני שאפילו אם נאמר שרש"י ז"ל טעה בזה הטעות הנפלא דאפילו בר בי רב דחד יומא לא טעי בזה שהרי רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כדקאמר בהדיא בפרק חרש, ועוד היכי שביק רבי פדת שהיתה הלכה למעשה ונקט ר' יוחנן דמספקא ליה הל"ל ותיקשי ליה לר' פדת טפי