רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנב

לו לדחוק את עצמו ולומר אף על גב דקרא בעי וכולי יוכיח את דבריו נגד הרמב"ם שלפי דעתו באסור' דאורית' מפרישים מדם ושרצים וטומאה עם שאינו כן האמת שהרי רבא פרשה בפירוש האי מימרא דקטן דאפילו באסורא דאוריתא אין מפרישים ולדידי לא קשיא לי מה שהקש' בעל הטורים לפי שמלבד מה שרשם בעל מגיד משנה אספרם מחול ירבון יגיעו עד שבעה פעמים שזכר הרב דאין מפרישין את הקטן אפי' באסורא דאוריתא מכל מקום איך לא הוכיח את דבריו לפי מה שסובר הרמב"ם מדם ושרצים וטומאה דכולהו דאוריתא ואין מפרישים או לפחות מדם ושרצים אי סבירא ליה דטומאה מפרישים משום אמר ואמרת ומה לי שיהיו דברי רבי יוחנן נדחים או כראי מוצק

ועוד איך איפשר לדחות דברי רבי יוחנן בשום צד כלל דקימא לן דדם ושרצים אין מפרישים דשרצים ודם ונבלות הכל דבר אחד. ועוד מאי האי דקאמר דברי רבי יוחנן לא נדחו כי הנה לא מצאנו לרבי יוחנן שום סברא דחויה או בלתי דחויה אלא לרבי יוחנן ספוקי מספקא ליה אי מפרישים או אין מפרישים. והכי אמרינן ביבמות פרק חרש אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה כד קאי הכא מדחה כד קאי הכא מדחה ואיך אמר מכל מקום דברי רבי יוחנן לא נדחו. ועוד מאי ונראה לי שצריכים להפרישו בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי כגון שיש סברות בגמרא אבל במקום מסקנא מאי ונראה לי. ואיברא מה שכתב מכל מקום דברי רבי יוחנן לא נדחו, רש"י זכרו לברכה הטעהו שאמר במתניתין דדליקה במסכת שבת ותקשה לרבי יוחנן דאמר ביבמות לרבה בר בר חנא דארכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים דבר טלי וטליא, והוא הכריחו לומר מה שכתב ואין לתמוה מזה מבעל הטורים שגם רש"י זכרו לברכה בספר עזרא פירש בכתוב ואהי שובר בחומה שהי' שובר בחומה להזהיר את העם לבנותה והוא מלשון סבר' ומחשבה ולדברי רש"י זכרו לברכה היה עזרא שובר החומה כמו שיקרה לנערים שיקרעו מלבושיהם ומנעליהם לשילבישום מחלצות או שיטמינו פת חריבה לשיאכילום פת חמה וסלת נקיה ואדם ילוד אשה הן אלה קצות דרכיו. ומכל מקום לבם של ראשונים כפתחו של אולם ולבם של אחרונים אין שעור לקטנו, סוף דבר בהא סלקינן ובה' דאין ללמד שום זכות על בעל הטורים על מה שכתב ונראה לי שצריכים להפרישו כמו שאין מקום להליץ עליו שום התנצלות על מה שכתב ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן דאפילו באסורא דאוריתא, דודאי רבינו כך סברתו בספרו במקומות רבים והשם יכפר בעדי וכל זה אני כותב על הספק שמא לא הגיע לידי אדוני כתבי הקודם מי יתנני כנפי יונה גם אברה חסידה ונוצה אעופה ואשכונה לשמוע דברי תורתך התמימה אשר אין בה מום לרוב הקפת אדוני בתלמוד. משתחוה וכורע מול הדרת כבוד תורתך משה בן ישראל ושלום רב מאדון השלום תשובה פ

האח היקר המעולה בכתם טהור לא תסולה אהובי ידידי ידיד נפשי הה"ר משה בן ישראל יצ"ו הנה כבר הגיעתני אגרתך היקרה וראיתיה כראות פני אלים והבנתי מה שכתוב בה ממה שהוספת על הספק אשר ספקתי על בעל הטורים בעברי מעיר אנדרנופולי בהלכות אבלות: ושמחתי בך מאד על רוב זריזותך בדרושים העיוניים התוריים ואמרתי ירבו כמותך בישראל ואני בהיותי טרוד בעיוני הגדול אשר אני מתעסק בכל יום על דברי המאור הגדול בפרוש החומש הגדול והמופלג אשר אין שום דבור מדבוריו שאינו צריך חקירה רבה ועיון נפלא בכל המקומות אשר לוקח מהם במשנה ובבריתא במכילת' ובסיפרא ובסיפרי ובכולה תלמודא ברבות ובתנחומא ובכ' מדרשי האגדות אשר רבו מלספור ובפרט בהתרת: הספקות הנופלות מן האחרונים המעינים בדבריו הקמים עליו ובפרט מהארי הגדול והנורא הרמב"ן ז"ל אשר יבט' כי יגיח ירדן אל פיהו לפיכך לא יכולתי להניח עיוני זה אשר הוא מחופף עלי כל היום לעיין בדברים אחרים כי כבר ידעת מאמרם ז"ל כי קאימנא בחדא מסכתא לא תשאלני במסכתא אחריתי. אולם אני מרוב חבתך העצומ' עלי הוכרחתי להניח עיוני המיוחד לעין בדבריך הנעימי' והנני משיבך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר הורוני מן השמים. מה שכתב' על הספק אשר ספקתי על זה ואמרת ולהשיב על זה כמעט לא מצאנו מקום נלע"ד שמקומו מבואר הוא, כי בלי ספק משמעות אמר ואמרת איננו רק לאפרישינהו מטומא' ולא דלא לטמאינהו בידים כמו שדחה הדוחה מפני שמה שהוקשה לרז"ל באמר ואמרת ולא בדבר ואמרת על כרחך לומר שאינו אלא מפני שהדבור והאמירה הם מורים על שני ענינים מתחלפים שהדבור מורה על כללות הדבור מבלתי שיפרש בו איזה דבור מהדבורים הוא והאמירה מורה על פרטות הדבור ההוא אי זה דבור הוא ולכן יחויב בהכרח שתבא האמירה אחר הדיבור להורות על פרטות הדבור ההוא אולם במקום הזה שהוזכרו בו שתי אמירות זו אחר זו בהכרח שתהא האמירה האחת מורה על מאמר משה לכהנים והאמירה האחרת על מאמר הכהנים לבניהם כאלו אמר אתה משה אמר אל הכהנים כל אחד מהם תזהיר ואמרת לבנך שלא יטמא בעמיו, האמירה הראשונה ממשה לכהנים והאמירה השניה מכהנים לבניהם, הרי שמשמעו' המדרש הזה מורה על ההפרשה הכתובה בתורה לא על הטומאה בידים שאין לה זכר בכתוב כלל כמו שפירש הדוחה על צד הדחיה כמו שיתבאר עוד בע"ה, זו היא דרך אחת מספיק' והיא דרך נכבדת מאד מסכמת עם דרכי הפשטנים, ויש דרך אחרת על זה והיא על פי דרכי בעלי המדרש שרז"ל דרשו במכילתא שכל מקום שנאמר דבר ואמרת אינו אלא מפני שצריך לומר להם הפרק ולשנותו ולשלשו ולרבעו עד שיהיה שגור בפיהם כאלו אמר דבר אל בני ישראל ותחזור ותאמר אותו להם פעם ופעמים וג' וד' עד שיהיה שגור בפיהם שנאמר ולמדה את בני ישראל ואם כן במקום הזה שהוזכרו בו ב' אמירות זו אחר זו שלא כמנהג הכתוב אינו אלא מפני שכל אחת משתי האמירות הללו אינה נופלת על חברתה כמו האמירה עם הדיבור, רק כל אחת מהן היא לעצמה שהאחת מורה על מאמר משה לכהנים והאחת מורה על מאמר הכהנים לבניהם כדלעיל עיל ואם כן משמעות המדרש הזה איננו מורה כי אם על ההפרשה הכתובה במאמר לנפש לא יטמא בעמיו לא על שלא לטמאתם בידים כדעת הדוחה כי אין זכר לזה הענין כלל, ואולם המפרש אותו דלא לטמינהו על צד הדחיה אומר שמאחר ששנה הכתוב מצוה הזו מכל המצו' שבתו' לכתוב בה אמיר' אחר אמירה ובכ"מ מזכיר בה האמירה אחר הדבור אינו אלא