רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנא

שנהרג במלחמה ולא הכירו פניו דאיכא למיחש ביה לתרי מיני בדדמי בין לענין מיתה שסוברים שמת ושמא לא מת מאחר שהיה עת מלחמה ובין לענין מורישם שסוברי' שהוא מורישם של אלו ושמא לא היה הוא אלא אחר מאחר שלא הכירו פניו אפילו הכי יורדים לנחלה ואסיפא קאמר אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקת' למיתה וכולי הרי אלו נוחלין דמשמע דוקא בספיקא דמיתה אבל בתרי ספקי לא וליכא למימר כיון דאית ליה סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם תו ליכא לספוקי ביה שמא לא היה הוא מורישם של אלו דאם כן מאי רבותיה דקאמר ואפילו לא הכירו פניו מה לי הכרת פניו מה לי הכרת סימניו המובהקים, ועוד דההיא דבכורות פרק יש בכור דמינה מייתי הרמב"ם ז"ל להאי לישנא דנהרג ולא הכירו פניו בסתם קא מיירי ולא במלחמה דאמר ריש לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה ורבי יוחנן אמר אף לנחלה ופירש רש"י פדחת פוטרת דחשיב לידה מיציאת פדחת שהיא המצח חוץ מן הנחלה דהבא אחריו בכור לנחלה אלא אם כן יצאו פניו של ולד דכתיב יכיר והכירא ליתא אלא בפרצוף פנים ורבי יוחנן אמר אף לנחלה דסבירא ליה דפדחת נמי הוי הכר, מיתיבי פדח' בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהו שניהם עם החוטם ואמר אביי מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם ופירש רש"י אין מעידים באדם שמת להשיא את אשתו אלא אם כן ראו פרצוף פנים והפדחת עם החוטם דשמא לא זה הוא אלמא הכר בהכי הוי וקשיא לרבי יוחנן ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן מפני אסור כרת שבה אבל לענין ממונא דהיינו לנחלה אפילו לא הכירו פניו שלא הוציא אלא פדחתו בלבד יכיר קרינא ביה ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל דהוא הדין נמי אם העידו על אדם אחד שנהרג ולא הכירו פניו אלא פדחתו בלבד דלא הויא הכר טבעא דעינא אלא כמו סימנים שבגופו בלבד היורשין יורדים לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאים את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו להצריך שיכירו פניו דהיינו הפדחת והחוטם עם הפרצוף שהוא הכר טבעא דעינא דעדיפא מסימנים כדאיתא בפרק גיד הנשה אלא מפני אסור כרת שבה והוא הדין נמי אם העידו על אדם אחד שטבע בים או שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת שאין זו עדות ברורה על מיתתו אלא שהם דברים שחזקתן למיתה היורשי' יורדים לנחלה בעדו' זו דמה לי ספקא דמיתה מה לי ספיקא דגברא כי היכי דלגבי ספקא דגברא אזלינן בתר רובא לגבי ממונא דרוב הכרה דעל ידי סימני' מובהקים הויא הכרה מעלייתא הכי נמי לגבי ספקא דמיתה אזלינן בתר רובא לגבי ממונא דרוב הנטבעים והנופלים לגוב אריות והצלובין והעוף אוכל בהם והנדקרים במלחמה הם מתים, הא קמן בהדיא דהאי לישנא דהרמב"ם ז"ל דהכא דלא הכירו פניו לאו דוקא במלחמה קאמר אלא בסתם אפילו בנמצא מת או הרוג ולא הכירו פניו. ועוד מנא ליה להרמב"ם ז"ל לומר דאפילו היכא דאיכא תרי ספקי כגון ספקא דמיתה וספק' דגברא יורדים לנחלה הא לא אמרו בגמרא שהיורשין יורדין לנחלה אף על פי שאין שם עדות ברורה אלא בספקא דגברא לחודה ומינה איכא למילף אפילו בספקא דמיתה לחודה דמה לי הא מה לי הא אבל בספקא דגבר' וספקא דמיתה יחד מאן לימא לן דיורדים לנחלה, ועוד הרי הסמ"ג שהביא המאמר הזה לא הזכיר שם מלחמה כלל אלא אם ראו עדים שהוא צלוב או נהרג ולא הכירו פניו ותו לא שמע מינה דהאי ולא הכירו פניו דהרמב"ם ז"ל לאו אמלחמה דרישא קאי אלא מילתא באנפי נפשה, הנראה לי לעניות דעתי כתבתי אני הטרוד והעלוב, אליה מזרחי שאלה עט

מרנא ורבנא נר ישראל החכם הכולל הרב המובהק רבי אליה מזרחי ישמרהו האל. הוקשה מפי מעלת כבוד תורתך ספק, זה תוארו. כתב בעל הטורים בהלכות אבל כתב הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאתם בידים אבל אם בא לטמא מעצמו אין בית דין מצוים להפרישו וכתב עליו בעל הטורים ונראה לי שצריכים להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת וכולי. והלא כשיעין המעיין במסכת יבמות בפרק חרש שנשא פקחת יראה מבואר כדברי רבינו דאין מפרישים כשיעשו לדעת עצמם זהו מה שסופק אצל מעלת כבוד תורתך, כלל הדברים שעבר בעל הטורים על לא תקלל שנשא פקחת דלהשיב בזה כמעט לא מצאנו מקום. אחרי כן אמרתי אל לבי עת לעשות לה' ואין ספק שכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל מלאכת שמים ולשקוד על דלתות העיון ישמע חכם גדול ורב ויוסף לקח ופלפול אמיתי שאין בו ספק לפי דעתי אני הכותב קובל על בעל הטורים מכמה פנים האחד שאין ספק שדבריו סותרים אלו לאלו כי בספר ארח חיים בהלכות שבת בסימן שמ"ג כתב הרמב"ם קטן העובר על שבות דרבנן כגון שתולש מעציץ שאינו נקוב או מטלטל בכרמלית אין בית דין מצווים להפרישו ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן דאפילו באסורא דאורייתא נמי אין בית דין מוזהרים להפרישו כההיא דפרק חרש וכו' אלמא סבירא ליה לבעל הטורים דאפי' מאיסורא דאורייתא אין מפרישים ואיך סתר את דבריו ואמר ונראה לי שצריכים להפרישו ממשמעות אמור ואמרת דמה לי קראי יתירי דדם ושרצים משתי אמירות דטומאה ואין לאומר שיאמר דמשום דשנא קרא בלישניה ואמר אמר ואמרת ולא אמר דבר ואמרת דמשום הא נקט בעל הטורים ונראה לי שצריכים להפרישו דסוף מסקנא אמרי וצריכא הן שיהיה כוונת המקשה משום שתי אמידו' הן שיהיה כוונתו משום שלא כתב קרא דבר ואמרת, ואין להשגיח לדברי בעל נימוקי יוסף בפירוש הלכות קטנות שנתן הבדל בין מתניתין דנכרי שבא לכבות לענין טומאה משום שתי אמירות שאין נימוקו עמו בודאי אבל הפך האמת וסברת כל המחברים והפוסקים והרמב"ן העתיק בפרשת אמר דמדם ושרצים וטומאה אנו למדים לכל איסורים שבתורה ומה יושיענו ויצילנו מדעת בלתי אמתי הרב רבינו ישעיה מטראני שכתב במתניתין דדליק' ישראל קטן שבא לכבות אין שומעים לו מפני שאתה מצווה על שביתתו והואיל ועושה על דעת אביו שרואה פני אביו ומכיר בו שנוח לו לכבות הרי הוא כאלו הוא מצוהו והתורה אמרה אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים כדמסקינן בגמרא, ולפי זה לא נשאר מקום לסברת בעל הטורים ובעל נימוקי יוסף. וגדולה מזו הן אזעק אחרי שבספר ארח חיים נתאמת אצל הרב בעל הטורים דאפילו באסורא דאורייתא אין מפרישים מה