רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רנ

הם הכי נמי לא ניפלוג בין. עזריאל מאשכנז לעזריאל מאסדירה מכיון דתרוייהו מיקרו בשם עזריאל תרוייהו מיתבי קושטנדינא הוו יש לומר דהתם נמי אי הוה כתיב ביה בההוא גיטא בסורא מתא ענן בר חייא מחגרא דיתיב בנהרדעא פטר ותריך וכולי לא הוה חייש ביה רבא שמא זהו ענן בר חייא האחר שהוא מנהרדעא עא מאחר שאותו האחר לא היה מחגרא וזה היה מחגרא אבל השתא דלא הוה כתיב ביה אלא ענן בר חייא מנהרדעא סתם ותרוייהו ענן בר חייא מנהרדעא הוו יש לחוש בו שמא זהו ענן בר חייא מחגרא דיתיב בנהרדעא ולא הוצרך לכתוב בגט אלא שם מקום דירתו בלבד ולא מקום מולדתו מכיון דבמקום דירתו לחודיה סגי אבל בנדון דידן שהעידו עליו שהיה שמו עזריאל מקושטנדינא האשכנזי ולא הוחזק בעיר קושטנדינא עזריאל אשכנזי אחר חוץ מבעל האשה הזאת פשיטא ופשיטא דליכא למיחש ביה שמא זהו עזריאל האחר שמאסרידא

ועוד נרא' לי לעניו' דעתי דיש להתיר האשה הזא' גם כן מאותו סימן של שפתו העליונה אפילו בלא שמו ושם עירו דודאי סימן מובהק הוא וראוי לסמוך עליו להתיר בו את האשה דבהדיא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביאה הטור בפסקיו שאם אמר הגוי המסיח לפי תומו שהוא ואחרים עמו הרגוהו ואומר הסימנין שלו ושמו לא ידעו הא תנן אין מעידין על סימגים ש שבגופו הלכך סימני הגוף כגון ארוך וגוץ חיור וסומק לא הוו סימנים אבל אם אמרו סימנים מובהקים כגון שאמרו שהיה חסר אחד מאיבריו או יתר או שום שנוי באחד מאבריו סומכין עליו עד כאן לשונו והכי איתא בפרק שני דיבמו' דתנן אף על פי שיש סימנים בגופו או בכליו אין מעידין עליו ואיכא תרי לישני בגמרא אליבא דרבא ללישנא קמא דאמר דכולי עלמא סימנים דאוריתא מוקי לה למתניתין גופו בארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אי נמי בחיורי וסומקי דשכיחי טובא וליכא למסמך עליהו דלאו שם סימן עליהו כלל ורבנן דאמרי אין מעידים על השומא אינו אלא משום דסבירא להו שהיא מצויה בבן גילו או מפני שהיא עשויה להשתנות וללישנ' בתרא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן ולא סמכינן עליהו אלא לגבי ממונא דהפקר בית דין הפקר אבל לגבי אסורא לא מוקי ליה לרבי אלעזר בן דהבאי דאמר מעידין על השומא דסבירא לי' שומא סימן מובהק הוא אלמא אפילו למאן דאמר סימנים דרבנן ולא סמכינן עליהו לגבי אסורא בסימן מובהק מודה דסמכינן עליה אפילו לגבי אסורא מכל הני משמע דהיכא דאיכא סימן מובהק סמכינן עליה אפילו לגבי אסורא בין למ"ד סימנים דאורייתא ובין למ"ד סימנים דרבנן ומכי' שכן הוא א"כ בנדון דיד' שהעי' שהי' שפתו העליונ' מוגבה באמצעו והי' נרא' שנו משם אפי' כשהי' פיו סתום שהוא סימן מובהק יותר משנוי אבריו ואפי' מחסרון אבריו ראוי לסמוך עליו להתיר בו את האשה אפי' בלא הכרת שמו כ"ש בנדון דידן שהוכיח שמו ושם יחוסו ושם עירו והסימן שבשפתו ובן בנו של קל וחומר שחפשו כל הקהל של האשכנזי' אם יצא מקושטנדינא שום איש שהיה שמו עזריאל ושוב לא חזר עד היום ולא נמצא אלא אותו שהיה בעל האשה הזאת ותו לא דבהא לית דין ולית דיין דסמכינן עליה להתיר בו את האשה ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בסתם אף על פי שיש להם סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידים עליו שמא אחר הוא וכתב עוד ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומדים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו על כרחך לומר דבסתם סימנים קמיירי שהם סימנים בינוניים אבל בסימני' מובהקים ודאי סמכינן עליהו ואפי' למאן דאמר סימנים דרבנן כדאוכחנא לעיל מתוך הגמרא עצמה וכדמשמע מלישנא דהרמב"ם עצמו שכתב ואפילו שומא אין מעידים עליו דהשתא על כרחך לומר דבסימני' סתם קמיירי דאי במובהקים נמי קאמר דאין מעידים עליו מאי ואפילו שומא דקאמר השתא בודאי סימנים מובהקים אין מעידים בשומא דפליגי בה אי הויא סימן מובהק אי לא מיבעיא אלא על כרחך לומר דבסתם סימני' שהם סימנים בינוניים קמיירי אבל בסימני' מובהקים סומכין עליהם בכל מקום דין תורה כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה הסימנין המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכל מקום דין תורה וכן גלה דעתו בהדיא בזה בפרק שלישי מהלכות גיטין גבי גט שאבד ונמצא אחר זמן מרובה והיה מקום שהשיירות מצויות וגם הוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים דהוו תרתי לריעותא אם היה ל לעדים באותו הגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בו עד כאן דבריו אבל מה שכתב בפרק ש שביעי מהל' נחלות אם באו עדים והעידו שראינוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדק' במלחמ' ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימני' מובהק' בגופו והכירו אות' בכל אלו הדברי' וכיוצ' בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברי' אלו אלא מפני איסור כרת אכל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה וכולי הרי אלו נוחלין על פיהם כבר פרשתי זה בתשובת הטבועים בשלשה אופנים אם בשהכירו אותו מתחלה בעודו חי דאיכא למיחש בדדמי דעביד כי האי גוונא לדמויי בדבר מעט כדפרש מהר"י ז"ל בספר תרומת הדשן ואם בשנאמר דמובהקים דהכא לאו דוקא מובהקים ממש קאמר אלא כדכתב גבי סימני אבידה וכתב על זה וא"כ לאו דוקא סימנים מובהקים וכדפרשו התוספות גבי סימני אבידה דקאמר מימר אמר כולי עלמא לא ידעי סימנים מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה דלאו סימנין מובהקים ממש קאמרי אלא א מובהקים מסימני חברו אי נמי מובהקים דהכא משבשתא היא ולא קמיירי אלא בסימני' בינוניים והראיה על זה מטור חושן המשפט שהביא לשון הרמב"ם בזה ולא כתב שם אלא ולא הכירו פניו ותו לא אבל אין לפרש דהאי או שנהרג אמלחמה דרישא קאי וטעמא משום דאיכא למיחש ביה בדדמי ולפיכך אין משיאים את אשתו בעדות זו אפילו בסימנים מובהקים ופירוש ולא הכירו אפילו לא הכירו ומשום נחלות קאמר לה לאשמעינן דאפילו בלא הכירו פניו אלא שהכירו בו סימנים מובהקים אפילו הכי יורדים לנחלה אבל לגבי עדות אשה אפילו בהכירו פניו אין משיאים משום דאיכא למיחש ביה בדדמי ואכולהו קאי בין אנפל בגוב אריות בין בצלוב בין בנדקר בין בנהרג דאם כן גבי מי שטבע נמי נימא הכי להודיענו דאפילו בלא הכירו פניו יורדים לנחלה כמו שהודיענו זה גבי נפל לגוב אריות וחבריו ועוד קשיא רישא דמילתיה אסיפא דמילתיה דמרישא משמע דאפילו היכא דאיכא תרי ספקי כגון שהעידו