רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רמז

התירו את אשתו וכן בנדון דידן וכו' משמע שהוא סובר שגם בנדון זה הכירו שם מקומו די"ל שאני התם שנתישב שם זמן רב וקבע שם מקום דירתו וכל אותו זמן שהיה לומד בישיבת הרא"ש ז"ל אבל קורטובא שלא עמד שם אלא דרך העברה בעלמא אינה נקראת בשם עירו ואף על פי ששנינו בפרק השותפים כמה ישהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ושמא לא שהא שם שנים עשר חדש מיהו בגמרא מסיק בהדיא דההיא מתניתין לא קא מיירי אלא לפייסי העיר אבל לשאר מילי אפילו אם לא שהא אלא שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר דאם לא כן קשיא בריתא דקתני בהדיא שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי וכו'

וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה בפרק השולח ומקום הדירה אין לכתוב אלא אם כן נתישב בעיר שלשים יום כדפירש בפרק השותפין ומה שכתב הטור ואם רגיל בשני מקומות כותבים שם מקום עקר דירתו והוא אותו שדר בו שנים עשר חדש אינו אלא כשהוא רגיל בשני מקומות יחד שהולך בזה ובזה ואינו קובע מקום כלל שאז אין ראוי שיקרא עירו לענין הגט אלא אותו שדר בו שנים עשר חדש אבל אם קבע דירה במקום אחד כדי ללמוד שם או כדי לעשות חנות וכיוצא בו משלשים יום והלאה מיד הוא נקרא עירו לכל דבר והכי משמע נמי מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דלעיל דבשמו ושם עירו לחודיה סגי שהרי לא הוזכר בו אלא שמו ושם עירו ולא שם אביו ואפילו הכי אומר שם רבא דלא חיישינן ואביי נמי משום דסבירא ליה דשמו ושם עירו לחודיה בלא שם אביו הוי כשמו ושם אביו בלא שם עירו לא חשש להביא ראיה למילתיה דמיירי בשמו ושם אביו מההוא גיטא דמיירי בשמו לחודיה גם לא דחה רבא את דבריו לומר שאני התם דלא הוה כתיב ביה בההוא גיטא אלא שמו לחודיה אבל הוצרך להשיב לו דמשום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי אבל מההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתיב ביה בסורא מתא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך פלניתא איתתי וכולי ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיי שינא הכא חיישינן דילמא בגמלא פרחה אזל א"נ בקפיצה כיון דהוחזקו שם תרי ענן בר חייא דמשמע אבל אם לא הוחזקו לא ליכא למידק מינה דמשום דהוה כתיב ביה שמו ושם אביו עם שם עירו הוא דלא הוה חייש אבל אי לא הוה כתיב ביה אלא שמו ושם עירו הוה חייש דאיכא למימר הוא הדין נמי אי לא הוה כתיב ביה אלא שמו ושם עירו ולא הוחזקו לא הוה חייש אלא דעובדא הכי הוה אי נמי אורחא דמילתא נקט דסתם גיטין כותבים בהן שמו ושם אביו וההוא גיטא דנהרדעא נמי הכי הוה כתיב בי' אלא שהתלמוד קצר בלשונו וראיית אביי ממנו היא במכ"ש וכן נמי הא דפרק כל הגט דאמר התם והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דמשמע דוקא בכה"ג הוחזקו אין לא הוחזקו לא אבל בשם יוסף לחודי' לא צ"ל דאורחא דמילתא נקט דסתם גיטין כותבים בהן שמו ושם אביו והשתא אתייא שפיר הא דהתיר הרא"ש אשת ר' אשר תלמידו בהכרת שמו ושם עירו בלא שם אביו דלא שייך לומר הכא שקצר בכתבו כדמפרשינא לעיל משום דאין דרך לקצר בדבר שעיקר הפסק תלוי בו הלכך עכ"ל דלא הוזכר שם אביו כלל באותו עדות לא בכתבו ולא בלשונו ואפילו הכי התיר את אשתו דבשמו ושם עירו לחודיה סגי והרא"ש זכרו לברכה שהזכיר שם אביו בפסקו ואמר שאותו תלמיד ששמו רבי אשר בר רבי סיני ראוי להתיר את אשתו לא מפי העד ידע זה אלא שהוא מעצמו היה מכיר שמו ושם אביו כשהיה בישיבתו והזכירו בעת הפסק בשמו ושם אביו שהיה ידוע לו כדי שיפרש הדבר שלא יסתפקו בו מי הוא אותו רבי אשר שהותרה אשתו וליכא לאקשויי על פרוש זה דאם איתא שלא הזכיר העד אלא שמו ושם עירו לחודיה היאך הביא הרא"ש ראיה לדבר זה מההיא דשלהי יבמות דיוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחרא שהוזכר בו שמו ושם אביו ושם עירו דילמא הא דהתירו חכמים את אשתו של אותו יוחנן אינו אלא משום דהעידו על שמו ושם אביו ושם עירו אבל בשמו ושם עירו לחודיה לא דיש לומר שלא הביא הראיה כדי לפשוט מינה דבשמו ושם עירו לחודיה סגי דאם כן הוה ליה לאתויי ראיה מהתוספתא דלעיל דקתני בה בהדיא אין מעידין אלא אם כן מכירין שמו ושם עירו אך מה שכיון לפשוט מאותה ראיה אינו אלא לענין שאין לחוש לשמא היה משקר כדרך כל הולכי דרכי' שמשני' שמותיהן ושמות מקומותיה' לפי שפעמים בורחים מחמת ממון או מחמת מרד וכיוצא בו ואינם מודיעים שמם ולא שם מקומם כמו שכתב הרא"ש בתשובה אחת זה לשונו ובירושלמי דפרק השולח גרסינן אמתניתין שהתקין ר"ג שיהו כותבים איש פלוני וכל שם שיש לו הגע עצמך דהוי שמיה ראובן ואפיק שמיה שמעון בתמיהה אלא אני פלוני וכל שם שיש לי והכי פרושה שר"ג תקן על בני אדם ההולכים ממקומם למקום אחר ומשנים שמותיהם לפי שפעמים בורחים מחמת ממון או מחמת מרדים וכולי עד כאן דבריו ומפני שיש לחוש על אותו תלמיד נמי שמא לא היתה אותה החתימה שהראה שהיה כתוב בה ששמו רבי אשר שלו אלא של אדם אחר שהפקידה בידו לשמרה בשמירה מעליא והוא רצה לומר שהיא שלו וששמו רבי אשר הכתוב שם אם מפני שהיה בורח ממקום למקום והיה רוצה לשנות שמו שלא יכירוהו ואם כדי להתפאר שהוא מתלמידי הרא"ש כדי לכבדו בדרכים לפיכך הוצרך הרא"ש להביא ראיה מההיא דשילהי יבמות להוכיח משם דאין לחוש לשמא משקר דאם כן היאך התירו האשה על פי העד שלא הכיר שמו ושם עירו אלא מפי המת עצמו שהגיד לו שכך היו קורים אותו בעירו יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחרא ולא חששו לשמא היה משקר שאין לחוכיח זה לא מהתוספתא דאדרבא מהתם משמע שצריך שיכיר העד שמו ושם עירו מעצמו לא שיסמוך על פי מה שהגיד לו המת בעד עצמו ולא מעובדא דיצחק ריש גלותא ושאר עובדים דתרתי נשייא וזהו שכתב בסיום דבריו וכן בנדון זה שהגיד להם שמו ושלמד הנה אצלנו כלומר אף על פי שלא הכיר אותו מעצמו אלא לפי מה שהגיד לו המת עצמו אף על פי כן אין לחוש לשמא היה משקר אלא שעם כל זה שהביא הראיה והוכיח ממנה דאין לחוש לשמא היה משקר הוצרך לאמת דברי התלמי' בכל עוז ואמר והראה להם תוספות שידוע לנו שהוליכם עמו מכאן כלומר וגם זו ראיה לחזוק שלא היה משקר ואף על פי שאין זו ראיה גמורה דאיכא למיחש לשאלה ולפקדון כדפרש רש"י מכל מקום יש בזה חזוק קצת יותר מאם לא היה זה זו היא השטה האחרת שהיא לקולא בפירוש התוספתא דל דלעיל ובפירוש דברי הרמב"ם זכרו לברכה שכתב עד שיכיר שמו ושם עירו ואף על פי שהדברים נוטים יותר כפי זה הפירוש האחרון מכל מקום