רבי אליהו מזרחי(רא"ם) כד

אבל מה שנראה בעיני הוא שטעות סופר יש כאן שבספרו של הר"ן ז"ל היה כתוב ב' מוחלין לו ובסוף הברייתא הכתובה פה היה כתוב כו' שפירש כמו שכתוב בסוף זה המאמר בפרק ב' דיומא כמו שכתב הרי"ף ז"ל הא ביחיד הא בצבור דשמעינן מינה דביחיד דמיירי ביה הרי"ף הכא ב' מוחלין לו ג' אין מוחלין לו והסופרים לא הרגישו במלת כו' שהיה כתו' בסוף הבריתא והשמיטוהו וחשבו שסוף הבריתא הכתובה פה הוא סיום המאמר וחייב מזה שצריך לכתוב ג' מוחלין לו במקום ב' מוחלין לו אבל לפי מה שהיה כתוב בו ב' מוחלין לו תו לא קשי ולא מידי מכל הני קושייתא דלעיל זהו הנראה לי לעניות דעתי. הטרוד והעלוב אליא מזרחי שאלה י"ב

נשאל נשאלתי מקהל פורטוגאל יצ"ו יורנו רבינו אנשי בית הכנסת אחת הסכימו ולקחו להם איש אחד בעל תורה ללמוד עם בניהם רצוני שיהי' מלמד תינוקות ויתן כל אחד מאבי הבנים שכרו כפי ערכו ועוד הסכימו לתת לנזכר מאה לבנים בחדש כדי שישרת הקהל רצוני שיהיה שוחט וגם שליח צבור ולכל דבר שיצטרך לעשות להם ואחר זמן מסבת מחלוקת שהיה בקהל הסכימו רוב הקהל להוציא האיש הנזכר מביניהם רצוני שלא יתנו לו המאה לבנים בחודש והוא כאשר שמע הדבר הרע הזה [הודיע שהוא מסתלק מללמד תורה לבניהם אזי] נתקבצו אנשי הקהל וקראו לאיש הנזכר ובא לפניהם ואמרו לו למה תעשה כה לאלו הנערים שיתבטלו מתלמוד תורה ענה ואמר שלא יקרא וילמוד עמהם עד אשר יקיימו לו המאה אשר היו נותנים בכל חדש תכף הסכימו אנשי בית הכנסת לתת לו הק' לבנים בכל חודש וחודש לזמן ידוע וזה בתנאי שישחוט להם בשר לאכול לבד ונתחיבו לו אנשים מהקהל לפרוע לו התנאי הנז' עד סוף הזמן אשר התנו בניהם בשבועה חמורה והוא גם כן נשבע שבועה חמורה על דעת הקהל על כל הנז' ר"ל שילמוד הנערים ויקח מהם שכרו ויהיה שוחט לקהל במאה לבנים בחדש כנז' ואחר אשר עבר כמו שנים חדשים מהזמן נתחרט וחזר בדבורו ואמר שלא יהיה לקהל שוחט בשום צר בעולם והלכו אלו קצת מהקהל לחלות פניו בעבור המחלוקת והוא עומד במרדו וכאשר עשו לו אנשי בית הכנסת התראה מצד השבועה כחש לומר כי לא נשבע וכאשר שמע דברי רוב הקהל שהם מעידים עליו שכבר נשבע אמר להם אתם נוגעים בעדותכם ופסולים עלי להעיד ולא שת לבו לא לשבועה ולא לדבר אחר ועדין עומד במרדו ואתה מורינו ועטרת תפארתנו הורינו הדרך נלך בה וזה רצוננו שתשיב לנו בארוכה וגם תודיעני אם אנו כעת נוגעים בעדותנו אם נוכל לעשות אותו בענין אחר חשוד על השבועה וישבע אחר כנגדו או לא ושלום ולך תהיה צדקה

התשובה שלמא רבא כימא רבא לקהלא קדישא דיתבא בקרת' דאנגורי יצו' מני אנא דחתים שמי לתתא בשולי דהא אגרתא ידיע להוי לכון דאתת שאלתכון קדמי וחזינא דהאי טענתא דקא טעין ההוא צורבא מרבנן לקהילה קדישא ואמרינן דסהדותייכו לאו סהדותא היא משום דקא נגעי בסהדותייהו אע"ג דלכאורה משמע דטענתיה טענה מעלייא היא כדמשמע מההוא דבתרא פרק חזקת הבתים דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר משום דספר תורה לשמיעה קימא והן נהנין בשמיעתו ותניא נמי האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדיני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר מכל מקום כי דייקת בה שפיר לאו טענתא היא משום דכיון דמעיקרא המנינהו לאנשי קהלתו דליהוי סהדותייהו סהדותא הוה ליה כמו שקבל עליו קרוב או פסול שהוא נאמן עליו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על כיוצא בזה ואמר ומה שכתבת א"כ מי יעיד על ההקדש שבעולם מאחר שאין עדות הקהל עדות בדברים הנוגע להם כל מי שמחזיק בהם לא יוכלו בני העיר להעיד דע שאם יש גבאים בעיר נאמנים על כל בני העיר או לטובי העיר נראה לי שמוציאין מיד המחזיק בלא עד ובלא עדים אחרים עד כאן לשונו וכתב בעל המישרים בנתיב ל"ב בחלק ה' ועידי הקהל שמעידים על התקנות וההקדשות הן נוגעים בעדותן כתב הרמב"ן ז"ל דמנהג סתם בכל כי האי גוונא עקר דשמא כך נהגו אבותיהם מעיקרא וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כי כן נהגו בכל קהלות שאין מביאים עדים ממדינה למדינה כי יש תקנות שכל ישראל נכללים בהן ובכל כיוצא בזה אמרינן בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידיך ואינך יודע מה טיבה בא וראה מה הצבור נוהג ונהוג בו עד כאן לשונו הא קמן בהדיא דמכיון דפשטה תקנה זו בישראל שאין מביאין עדים ממדינה למדינה אלא נידונין על פי אותה העיר עצמה אף על פי שבכל אותן התקנות וההקדשות שביניהם נוגעים בעדותם הוו ולא בתקנות ובהקדשות בלבד אלא אף במסים והעולים שהם דיני ממונות אין לפסול לההיא סהדותא דאנשי קהלתו אע"ג דנגעי בעדותייהו משום דאנן סהדי דקבלינהו עליה מעיקרא והמנינהו עלויה כמו עדים כשרים אע"ג דנגעי בסהדותייהו דאם לא כן כל אותן התקנות וההקדשות שביניהם מה תהא עליהן וכי נצטרך בכל אחת מהן להביא עדים ממדינה אחרת להעיד עליהן אלא ודאי מעקרא אתנו וקבילו עלייהו דלהוי סהדותייהו סהדותא אע"ג דנגעין בסהדותייהו וכיון דקבלינהו עלוי' עדותן עדות ולית דין צריך בשש ומה שאמרו בבריתא אין נידונין באותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר לא אמרו אלא לאותן שאינן מבני העיר שאין בני העיר הזו נאמנין על בני העיר האחרת בדבר שהן נוגעים בעדותן משום דבני העיר האחרת לא קבלינהו עליהו ולא המנינהו בסהדותיהו אבל בני אותה העיר עצמה דאנן סהדי דמעקרא קבלינהו עלייהו והמנינהו עליהו פשיטא שהם נאמנים ואין זה צריך לפנים זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי