רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רלט

מפרשת בשיחתו של גזי אבל סתמא לא ואילו גבי ערכאו' שלהם כתב שאפילו אם אמרו סתם הרגנו את פלוני אינן נאמנים מפני שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה כלומר שדרכם תמיד להטיל אימה על הבריות אפילו אם לא פירשו אותו בלשונם, וכן כתב האשר"י זכרו לברכה בתשובה בהדייא ועד מפי עד אפילו מפי גוי כשר לעדות אשה ואפילו שמע מפי ההורג עצמו כדאיתא בפרק שני דיבמות ההוא גוי דאמר ליה לבר ישראל קטול אספתא וכולי עד לא נתכון זה אלא להשביח את מקחו פירוש שלא היה נאמן הגוי ההוא לומר שהרג את פלוני מאחר שלא אמר זה אלא להפחיד ולהבהיל היהודי כדי שיעשה מאמרו וציויו הא לאו הכי היה נאמן לומר שהרגו והיהודי ששמע יבא לבית דין ויעיד ויתיריה עד כאן דבריו, וכן כתב מהר"ם בתשו' שאפילו אם אמר הגוי אני הרגתי את פלוני מהני במסיח לפי תומו ולא אמר אימתא בעלמ' קא עביד הלכך אי לאו דמסתפק לן אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגים או לא אמרו החמרים מה שאמרו אלא מפי גוים אחרים שאמרו להם שהרגום או שמצאום הרוגים אין זה מובן מתוך הכתב כלל אבל היינו פוסקים לאלתר בלי שום גמגום ש שעדותם זה מתרת אשת איש לעלמא אך מפני שהדבר מסופק שמא לא אמרו מה שאמרו אלא מפי גוים אחרים יש בזה גמגום בלי ספק כדלעיל עיל ואף על פי שיש פנים להקל מכל מקום לבי נוקפי מאד להורות הלכה למעשה. אבל מצאתי בספר תרומת הדשן שמהרר"י זכרו לברכה נתעורר באלה הספקות והורה להתר בהלכה למעשה על דבר השאלה ששאלוהו על היהודים שלנו בפונדק אחד עם הגוים ושמע מפי הגוים שהיו מספרים ביניהם זה לזה איך שהגיד לו גוי אחד שסמוך לזה הכפר נהרג יהודי כך וכך וכולי והשיב יראה דהך אתתא שריא, אפס יש לחלק בנדון דידן כיון דלא שמע שום ישראל מן הגוי שהיה מסיח לפי תומו בהריגת אותו היהודי אלא מגוי אחר מאן לימא לן דמסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו דמהני. אכן נראה דכיון דאשכחן בשאר פסולים לעדות דמהני פסול מפי פסול לעדו' אשה כגון אשה מפי עבד ועבד השומע מפי אשה מעיד להתיר אשת איש כדכתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לכרכה בהדיא והכי נמי איתא בכל הספרים שלנו במשנ' בפרק בתר' והוחזקו להיו' משיאי' עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי עבד ומפי שפחה כל שכן דמהני מסיח לפי תומו מפי מסל"ת דהא תנן בפרק שני דיבמות ולא תהיה כהנת כפונדקית פירוש אם נאמין לפונדקית גויה לא נאמין לבת ישראל מיוחסת בתמיה אמר ליה לכשתהא הפונדקית נאמנת כלומר הפונדקית נמי לא מהימנא אלא מפני שהיתה מסיחה לפי תומה אלמא לרבי עקיבא דלא מהני עדות אשה כהנת מהניא גויה מסיחה לפי תומה ונהי נמי דלדידן מהני עדות אשה מכל מקום אין סברא ד דעדיפא מגוי מסיח לפי תומו ואם כן כיון שהוחזקו להיות משיאים בעדות אשה מפי אשה כל שכן שיש להשיא מסיחה לפי תומה מפי מסיחה לפי תומה

ובתשובת מור"ם במימוני המתחלת חזרנו על כל צדי הצדדי' כתב, וכלל כל מאי דישראל מהימן לעדות אשה גוי מהימן במסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי גוי מסיח לפי תומו מהני הוא הדין גוי מפי גוי מסיח לפי תומו ואם תאמר התינח אי הוה עובדא דידן כי האי גוונא שהגוי האחרון שממנו שמעו היהודים איך היה מספר שהגוי חברו הגיד השמועה ההיא במסיח לפי תומו כגון שהיו שניהם הולכין סמוך לאותו הכפר והתחיל מעצמו לומר זאת השמועה דכהאי גוונא הוי מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו אבל כיון שהגוי האחרון לא פירש דבריו היאך שמע אותה שמועה מחבירו ניחוש דילמא הגוי הראשון לא ספר במסיח לפי תומו אלא מחמת אי זו אמתלא או מפני שום רשעות או מפני שום התפארו' דבכי האי גוונא לא סמכינן אדברי הגוי יש לומר דלא חיישינן להכי דתלמודא לא מפיק ממסיח לפי תומו אלא במתכוין להתיר או להעיד אבל לא לשאר אמתלאות והא דפריך תלמודא גבי פונדקית והא איה חברינו קאמר ואם כן בנדון דידן נמי יש לחוש דילמא על ידי שאלה סיפר הגוי הראשון נראה דהינו כשהשואל הוא ישראל דמרגיש הגוי שיש לו לישראל נפקותא בדבר ומשקר אבל כשהשואל גוי שלא בפני ישראל חשיב שפיר מסיח לפי תומו. ותו נראה לומר כיון שהגוי האחרון לא ביאר דבריו אם הגוי הראשון ספר דבריו מעצמו או על ידי שאלה לא עלינו להחמיר ולומר דילמא על ידי שאלה ספר והכי איתא בתשובת מור"ם במימוני דאפילו אם אמר הגוי אני הרגתי את פלוני מהני במסיח לפי תומו ולא אמרינן דילמא אימתא קא עביד כיון דלא מוכחא מילתיה ומסיק שם דהוא הדין לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אלא אם כן מוכחא מילתא ואם כן הוא הדין נמי לענין שאלה עד כאן דבריו והכי משמע נמי מכל הני עובדי דלעיל דשלהי יבמות דאין לחוש להחמיר אלא להקל, דאי לא תימא הכי הא דישראל וגוי שהיו מהלכים בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו אמאי לא חששו שמא אותו היהודי שנתלוה עמו הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר בדרך וזה השני שנתלוה עמו הוא שמת ולא הראשון אבל השיאו את אשתו בלתי שום חקירה על זה אלא על כרחך לומר כיון שאותו יהודי נתלוה מתחלה תלינן בודאי שאותו הוא שמת ולא אמרינן שמא לא כך היה להחמיר אלא דמוכחא מילתא בפירוש. וכן כתב האשר"י בהדיא בתשו' התלמיד רבי אשר שבא מארץ רוסייא אצל הרב רבינו אשר וכשיצא ממנו ללכת לדרכו העידו עליו שמת בדרך עיין שם ואם כן בנדון זה אפילו אם תמצא לומר שאמרו החמרים בפירוש שגוים אחרים אמרו להם שהרגום אין לומר שמא אמרו להם בדרך איום כדי לאיים את עצמם ולהתפאר עליהם או שמא אמרו להם בדרך שאלה וכיוצא בהן להחמיר כיון שלא פירשו זה בדבריהם כל שכן אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום דבהא ליכא למיחש למידי כדלעיל הילכך סמכינן על עדות זה למשרי בה אשת איש לעלמא אפילו לא אמרו מה שאמרו מעצמן אלא מפי גוים אחרים וליכא למיחש בזה שמא לא אמרו להם זה אלא על דרך התפארות. אפס צריך לחקור ולדעת אם אותם השלשה אנשים שנהרגו כפי עדותן של אלו הם בעליהן של אלו השלש נשים עגונות מאחר שכל אותן הסימנים עצמן שאמרו החמרים היו נמצאי' לבעליהן של אלו או דילמא אין לסמוך על פי הסימנים כלל דשמא גם היו אחרים שהיו להם כמו הסימנים הללו ונ"ל דליכא למיסמך אהני סימנין כלל משום דגריעי טפי דאין שם סימנין עליהו וראיה ממתניתין דשלהי יבמות דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ובעי תלמודא להך לישנא