רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רלח

שהיו הולכים בחברה אחת לא נחסרו אחרים מירושלים רק שנים יהודים אחרים שיצאו כשלשה ימים אח"כ והם הלכו לשלום עד עיר רחוקה מירושלים בג' ימים ומכרו סחורתם שם בשני שבועות ושלחו מהמעות לקרוביהם בירושלים וגם שלחו להם כתבים וא"כ נסעו משם ללכת יותר רחוק מירושלים ונשמע הקול שנהרגו אמנם לא היו נשואי נשים ולא כתבת ענינם רק לאמת כי אינם הם אש' הגיד ראובן כי הם נהרגו כג' שבועות אחר הג' היהודים הראשונים גם כי לא היו רק שנים והראשונים היו שלש' גם סחורתם לא היתה כסחורת הג' היהודים בהרבה דברי' גם הראשונים לא עברו יום וחצי מירושלים לפי דברי החמרי' והאחרונים נודע בבירור שהלכו יותר משלש' ימים זהו המכוון היוצא מדברי השאלה אך לא יכלתי להבין מתוכה אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגים וראובן דן מעצמו שהחמרים בעצמם הרגום וכנה אותם הוא מעצמו בשם רוצחים ואמר שבאו רוצחים והביאו ג משאות בגדים שהם עצמם היו רוצחים שלהם והרגום ואחר כך שדבר שנית עם החמר ורוצח שהוציאם מירושלים כפי מה שכתוב בנוסח השאלה ולכן מעתה יש להסתפק בדבר שמא לא אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגי' אלא שאמרו שגוים אחרים אמרו להם שהרגום וא"כ מאן לימא לן שאמרו להם זה באמיתות ענין דילמא לא אמרו להם זה אלא מחמת שום אמתלא או שום רשעות או שום התפארות לאיים עצמם ולהתפאר עליהם כמנהג הגוים דכה"ג לא סמכינן עליהו כדאיתא בשילהי יבמות בההוא גוי דא"ל לבר ישראל קטול אספתא ואי לא קטלינא לך וכו' עד לא נתכוין אלא להשביח מקחו ואפי' את"ל שלא אמרו להם שהרגום אלא שמצאום הרוגים דהשתא תו לא שייך ביה שום אמתלא ושום התפארות אכתי איכא לספוקי דילמא לא אמרו זה אלא ששאלום אם ראיתם אותם הג' יהודים שהיו אלה חמרים להם אחר הפרדם מהם ואז השיבו להם שמצאום הרוגים דכה"ג לא סמכינן עלייהו כדתנן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא נתכוין להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות היכי דמי נתכון להתיר והיכי דמי נתכון להעיד אמר רב יוסף בא לפני ב"ד ואמר איך איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוין להתיר מת סתם זה נתכון להעיד ואתמר נמי אמר ר"ל לא שאנו אלא שנתכון להתיר אבל נתכון להעיד עדותו עדות ואמר ליה רבי יוחנן לא כך היה מעשה בהושעיא בר' שהתריס כנגד שמנים וחמשה זקנים ואמר להם לא שאנו אלא שנתכון להתיר אבל נתכוין להעיד עדותו עדות ולא הודו לו אלא בין נתכון להתיר בין נתכון להעיד אין עדותו עדות ומתניתין דקתני ובגוי אם היה מתכון אין עדותו עדות דמשמע הא לא נתכון עדותו עדות הוא במסיח לפי תומו כההוא דהוה אזל ואמר מאן איכא בי הואי מאן איכא בי הואי מת הואי ואסבה רב יוסף לדביתהו וכההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ואמ' רב נחמן האלהים אכלוהו כוורי לחסא ומדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסבה אבל בשאלה לא והכי איתא בהדיא מההיא פונדקית דאוקמוה רבנן במסיח לפי תומו ופריך התם והא איה חבירינו קאמר ומשני דכי חזיתיהו כבתרי ופירש רש"י דקודם ששאלוה התחילה לומר ואחר כך שאלו אותה איה חבירינו ואמרה להו מת וקברתיו דבהא ליכא קפידא דכיון שהתחילה להסיח לפי תומה יכולין אחר כך לשאול ולחקור ואין בכך כלום וקימא לן כרבי יוחנן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכל שכן לגבי שמואל באיסורי, ותו דכל הני עובדין דלעיל אליבא דרבי יוחנן קא אתו וליכא למימר דהא דליכא למיסמך על השאלה אינו אלא כשהשואל ישראל משום דמרגיש הגוי שיש לו לישראל נפקותא לזה ומשקר אבל כשהשואל גוי ואינו בפני ישראל חשיב שפיר מסיח לפי תומו כיון שאין בזה נפקותא כלל דכיון דלא אשכחן חלוק כי האי גונא בשום דוכתא לא בתלמוד ולא בדברי הגאונים ולא בתוס' ולא בדברי שום פוסק כלל לא מצינן למשרא אשת איש שהוא איסור ערוה לעלמא בהני חלוקים דידן אף על פי שהסברא נוטה לזה. ואפילו אם תמצא לומר שלא אמרו להם הגוים האחרים כל אותם הדברים אלא במסיח לפי תומם ולא על דרך שאלה אכתי איכא לספוקי טובא דמאן לימא לן דסמכינן אדברי מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו למישרי אשת איש לעלמא דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן דסמכינן אגוי מסיח לפי תומו להתיר אשת איש ל לעלמא אלא כשהגוי המסיח לפי תומו ראה הדבר בעצמו אבל כשהגוי המסיח לפי תומו אומר ששמע הדב' מפי גוי אחר שהיה מסיח לפי תומו לא סמכינן עליה למשרי אשת איש לעלמא אבל אם אמרו החמרים במסיח לפי תומם שהם עצמם הרגום וליכא למיחש שמא אמרו אותו על דרך התפארות ואיום מכיון דלא מוכחא מילתיהו כדמשמע מפרק שני דיבמות מההוא גוי דאמר ליה לבר ישראל קטול אספתא ושדי לחוואתא ואי לא קטלינא לך כפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשיל קדרה בשבתא ולא בשיל לי וקטליתי' ולא רצו להשי' את אשתו על פי עדות זה משמ' דוקא כשפיר' בלשונו ואמר ואי לא קטלינא לך הוא דאין לסמוך על עדותו אבל במי שלא פירש לא דאם לא כן מאי קא משמע לן. וליכא לאקשויי מההיא דגיטין פרק כל הגט דתניא שמע מבית דין של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ופריך תלמודא אמאי לא והא קימא לן דגוי המסיח לפי תומו כשר לעדות אשה ומשני הני מילי במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ופירש רש"י דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדינם דמשמע דאפילו אמרו נהרג סתמא ולא פירשו בלשונם שום אמתלא אפילו הכי תלינן בהו לאמתלא ולא סמכינן עלייהו להתיר אשת איש לעלמא על פי דבורם ואף על פי שאמרו אותו במסיח לפי תומם דשאני הכא שהם בית דין של אומות העולם ודרכם בכך כדי לחזק ידי עצמם בכזב להטיל אימה על הבריות אבל בגוי דעלמא לא וכן כתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה גוי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה גוי מסיח לפי תומו ואומר אוי לפלוני שמת וישראל ששמע מהגוי מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו במה דברים אמורים שלא היתה שום אמתלא בשיחת הגוי חיישינן שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר במי שעשה לי כך וכך שלא אהרוג אותו כדרך שהרגתי את פלוני ואין זה מסיח לפי תומו שכונתו להטי' אימה על זה וכן אם שמע מערכאות של גוים שאמרו הרגנו את פלוני אינם נאמנין שהם מחזיקים ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה הרי שלגבי גוי דעלמא כתב במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא אבל אם היתה שם אמתלא בשיחתו וכו' משמע דצריך שתהיה האמת