רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רלג

שהוא דון שמואל שעל ידו נגמר כל דבר והוא קנה הקנין מידה אלו היו הסבלונות לשם קדושין או שקדמו להם קדושין איך לא היה יודע הוא מזה כלום וכשהלך אחר כך והיה מוכיחה על שחזרה בה מדוע לא הוכיחה שהיא מקודשת כבר אבל היה מוכיחה מכח הקנין למה התיר לה הקנין מאחר שהיתה מקודשת כבר ולכן בהיות שלא נמצא שום פוסק משום צד שבעולם שיהיה מובן ממנו שום חשש אסור בדבר הזה רוצה לומר בענין האשה ששמה ג' ציצליינא עמדנו והתרנו עליה היתר ושכל מי שיערער עליה מכאן ולהבא אפילו ברמיזא בעלמא שיהיה בכלל החרם שהחרים רבינו תם עם כל אותם הרבנים שהיו עמו כמו שנזכר במרדכי בסוף גיטין ולכן הקדושין שקדש אותה הבחור יהודה פורטוגז אחרי הפועל הקדום הן קדושין גמורים בלי שום פקפוק כלל כשאר כל קדושי בנות ישראל הכשרות והכל שריר וברי' וקיים. זהו הנראה לי לעניות דעתי אנכי הטרוד והעלוב אליא בן כבוד רבי אברהם מזרחי זכרו לחיי העולם הבא שאלה ע

משום דחזינן לההוא צורבא מרבנן דמכריז ואמר דלא מצי אינש לאורויי לנפשיה לא במילתא דאית ליה הנאת ממון משום דנוגע בעדותו הוא ולא במילתא דלית ליה הנאת ממון משום דכל אדם קרוב אצל עצמו הוא ואין קרוב רואה את הנגעים ונמשכו אחריו כמה וכמה מהתלמידים וחשבו בזה שכל אותם הסומכים על הוראתם הם טועים בלי ספק משום הכי בעינא לגלויי לכולי עלמא דאין זה אמת מכמה טעמי. חדא דאם כן לא מהימן שום צורבא מרבנן לאורויי לנפשיה בענין אסו' והיתר ואין זה אמת דהא קא חזינן לכולי עלמא נוהגים לאורויי לעצמם בכל דיני אסור והיתר שיקרה להם בבתיהם ונאמנים להעיד עליהם כעד אחד כגון טפת חלב שנפלה בקדרה של בשר או כף חולבת וכיוצא בה ולא צורבא מרבנן בלבד אלא אפילו כל הבעלים נמי מגעילים כליהם להתירם מאיסור גיעולי גוים ומנקרים הבשר מן הגיד ומן החלב שיש בו אסור כרת ושוחטין ובודקין לעצמם שלא מצינו בשום מקום לגדול שיצטרך לאסור עומד על גביו והכי איתא בגיטין עד אחד נאמן באיסורים ופירש רש"י שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל נקור הגיד והחלב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פרק י' כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו הרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש שעד אחד נאמן באיסורים בין יש לו הנאה בעדותו בין אין לו הנאה בעדותו, ועוד הרי הוא טועה בדבר משנה שכן שנינו בנגעים פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכור עצמו ומשמע דוקא בהני תלתא אבל בשאר מילי רואה בין של עצמו בין של אחרים דכהאי גוונא דקדקו התוספות בנדה פ' כל היד דיכול אדם לראות דמי אשתו כיון דאין זה מאותם הג' ששנינו במסכת נגעים ועוד הא אמרינן בהדיא בערובין פ' הדר דצורבא מרבנן חזי לנפשיה ולא קשיא מילתא אשתו דרב נחמן דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה ולא אתיא לקמיה דרב נחמן בעלה אע"פ שהיה בקי בדמים מדקאמר אדום כדם הקזה דאיכא למימר דהתם לאו משום דלא מצי לאורויי הוא אלא כדי שלא תתגנה: עליו או כדי שלא יחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו כמו שתירצו התוס', ואע"ג דאמרינן בגיטין פ"ק אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורי' כגון חתיכה ספק של שומן דלא איתחזק ביה. איסורא אבל הכא דאיתחזק ביה איסורא כגון באיסור אשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן אי אפשר להתירה בעד אחד על ידי בפני נכתב ובפני נחתם ושמא יש לחלק גבי צורבא מדרבנן נמי דמורי לנפשיה בכי האי גוונא ותו לא. מכל מקום הכא בנדון דידן לא איתחזק אסורא הוא דהא ספקא הוא אם חל בדבר הזה איסור חרם מעיקרא ותו לא, ואם תאמר מכיון דעד אחד נאמן באיסורים מנדה גמרינן לה כדכתיב וספרה לה לעצמה כדאיתא בכתובות פרק המדי' אם כן נגמר מינה אפילו היכא דאתחזק אסורא יש לומר דאינה בחזקת שתהא רואה כל ש שעה וכש וכשעברו שבעה ימי טהרה ממילא ולא אתחזק בה איסורא. וא"ת אם כן גבי שחיטה והפרשת תרומה היכי מהימן בהו עד אחד והא גבי שחיטה אתחזק ביה אסור אבר מן החי וגבי הפרשת תרומה איתחזק ביה אסור טבל יש לומר דשאני התם שבידו לתקנם לפיכך נאמן להעיד עליהם כדאיתא התם בהאשה רבה ואף על גב דשחיטה אין בידו לתקנה עכשיו מכל מקום כיון דמעיקרא הוה בידו לתקנה שפיר דמי. ואין לחלק בין מילתא דתליא בסברא למילתא דתלי' בעינא דהא שחיטה ובדיקה ודמי נדה צריכים כמה מיני חלוקים התלויים בסברא ואפילו הכי מורו בהו לנפשיה. אם כן כללא דמילתא הכי הוא דהיכא דלא איתחזק ביה איסורא מעיקרא אי נמי היכא דאתחזק ביה אסורא ויש בידו לתקנו דומיא דהפרשת תרומה ונקור הגיד והחלב אי נמי היכא דאתחזק ביה איסורא והיה בידו לתקנה מעיקרא ואף על פי שאין בידו עתה דומייא דשחיטה בכולהו אמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומורו בהו לנפשיה והשתא אתיא שפיר הא דתניא בתוספתא נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן ואם שער לבן קדמה לבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו דאיכא למימר כאן דאיתחזק ביה איסורא כאן דלא איתחזק ביה איסורא. ואם תאמר מאי שנא הני תלת דלא מורה בהו לעצמו יש לומר משום דכתיב בהו מעוטי דגבי נדרים כתיב לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו כדאיתא בחגיגה וגבי נגעי' כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ודרשו רבותינו זכרם לברכה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות וכי מה ענין ריבים אצל נגעים אלא מקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים דכתיב לא יומתו אבות על בנים וכולי וכתיב משפט אחד יהיה לכם אף נגעים שלא בקרובים ואדם קרוב אצל עצמו הוא ובכורות לא שמעתי ונראה לי משום דהתרת הבכורות היא כהתרת הנדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה בשלשה הדיוטות משום הכי אינו מתיר בכורו' עצמו כמו שאינו מתיר נדרי עצמו. ומעתה ליכא לאקשויי מברייתא דבבא בתרא פרק חזקת הבתים דבני העיר שנגנב מהם ספר תורה ומבריתא דהאומר תנו מנה לבני עירי ומבריתא