רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רלב

הסבלונות לא בעי עדים בשלוח הסבלונות דקאמר בשעת חיילות הקדושין קא מיירי לא בשעה שהוא משלחם כדכתב בעל תרומת הדשן בפירוש עיין שם דמשמע כיון דידעינן ששלח הסבלונות אפילו אם לא נודע לנו אם הגיעו בידה אם לא אנן סהדי שהשליח עשה שליחותו ובודאי נתנם בידה כמו שצוה לו המשלח דמשמע דאף על פי שאין ביד השליח לעשות מה שצוה לו המשלח אפילו הכי אמרינן שליח עושה שליחותו זהו כשהאשה גם כן מודה שקבלה אותם הסבלונות ואפילו הכי אין להחזיקם לקדושין אליבא דרש"י ז"ל מאחר שאין שם עדים בשעת חיילות הקידושין אלא מכח החזקה דחזקה שליח עושה שליחותו ומכיון שהיו שם עדים בשעה שנתנם לשליח להוליכם לה בתורת קדושין וכבר היא מודה שקבלה אותם אנן סהדי שלשם קדושין נתנם לה השליח דחזקה שליח עושה שליחותו ובודאי לא שנה ממה שצווה לעשות ולשם קדושין נתנן לה ואף על פי שלא היו שם עדים בשעת הנתינה בידה מכל מקום אנן סהדי שלשם קדושים נתנם לה וכאלו היינו שם בעת הנתינה דומיא דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מה שאין כן היכא שלא היו עדים מתחלה ונתן לה הוא הקדושין בינו לבינה דאז אף על פי ששניהם מודים אין חוששין לאותם קדושין כיון שאין שם עדים מתחלה ועד סוף ולא שייך התם אנן סהדי כדהכא, אבל לר"ח אם היא מודה שקבלה אותם הסבלונות אף על פי שלא שלחם בעדים שלא היו שם עדים לא בשלוחם ולא בנתינתם בידה אפילו הכי חוששין שמא קדשה קודם לכן כיון שקבלה הסבלונות וכן נמי ההיא דר"י והד"א ממיץ שהוסיפו להחמיר והורו דאף על גב דליכא עדים לא בשלוח הסבלונות ולא בנתינתם ביד האשה אפילו הכי חוששין לקידושין ומייתו ראיה מההיא דכתובות רקדו בפניה הוי עדות הה"נ באותו מלכות שהיו רגילים לעשות קנין אחר השדוכין ואחר כך שולחים לה טבעת ומנעלים לה ולקרוביה אנן סהדי שודאי שלחם לה לשם קדושין ולא בעינן עדים לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה לידה דמשמע דאף על פי שאין שם עדים לא בעת השלוח ולא בעת הנתינה לידה אפילו הכי אנו חוששין לה לקדושי משום דכיון דעשה קנין והוי מנהג המקום לשלוח לה טבעת ומנעלים לאחר הקנין אנן סהדי ששלחם לה לשם קדושין והיא גם כן קבלתם לשם קדושין ואף על פי שלא היו שם עדים לא בשילוח ולא בנתינה וכל שכן בנדון דידן שיש כמה עדים שראו שלוח הסבלונות על ידי השליח שלו שהיא הפלומבא המפשרת ביניהם צריך להעמידו גם כן בששניהם מודים או בסתמ' אבל כשהיא צועקת ואומרת שלא קבלה סבלונות וכל שכן כשהיא מבטלת השדוכין וחזרה בה ואינה רוצה להיות לו לאשה שהוכיח סופה על תחלתה דודאי אין כאן בית מחוש כלל ולא שייך הכא לא ההיא דהרב רבינו משה בר נחמן זכרו לברכה ולא ההיא דהרב רבנו ניסים זכרו לברכה דכתבו כל היכא דחיישינן לקדושין אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקדושין לא מהמני ולא ההיא דבעל תרומת הדשן שכתב אפילו אם נשבעו המשדך והמשדכת שלא קדשו כלל לא מהימני אלא אם כן יש עדים שמעידים שלא קדשו כדכתב אבן העזר דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוון אינו נאמן לומר לא נתכונתי לכך כדכתב באור זרוע ביבמות גבי בעל שפחתו משום דהתם מודים שנעשה המעשה שהכריעו בו חכמים זכרם לברכה על הקדושין ושוב אינם רשאים לחלוק על הכרעתם של רבותינו זכרם לברכה אבל היכא שהאשה צועקת שלא נעשה לה מעש' סבלונות כלל ואנן רוצים לחייב לה סבלונות מכח החזקה של הקנין והשדוכין לית לין בו. וכן נמי ליכא למיחש שמא אף על פי שלא קבלה המשודכת את הסבלונות שמא עשתה שליח לקבלה את פלומבא בעצמה שהביאתם לה שיהיו בידה כיון שכבר קבלה קנין אחר השידוכין כדכתב הרב בעל תרומת הדשן משם האור זרוע ונראה דבסבלונות יש לחוש ואפילו קבלה אותם אשה אחרת דדילמא שליח שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס משום דההיא דאור זרוע מיירי בשהסבלונות הן בחזקת האשה שהיא מפוייסת בשדוכין אלא שלא רצתה לקבלם בידיה משום כיסופא כמו שכתב הרב בעל תרומת הדשן עצמו שמנהג גבולם שהכלות נמנעות לקבל הסבלונות בידיהן בזמן שמוליכין אותן להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו ואומר שבשביל חשש קידושין נמנעות ואינו מספיק להן זה משום דאין כאן גלוי מילתא שפיר אף על פי שכלן נוהגין כך דדילמא מחמת כסופא עבדי הכי, ועוד דהתם מיירי בשהשליח להולכה נתנם לאשה אחרת ויש לחוש דדילמא שויא האשה שליח לקבלה אבל הכא שנשארו הסבלונות ביד השליח להולכה אין סברא לומר שעשתה האשה אותה שליח לקבלה ונשארו בידה ועוד מאחר שהשליח להולכה מודה שלא נאמר לו שישארו בידה בעבורה רק שהחזירתם ולא רצתה לקבלם וכן האשה ג"כ צועקת על זה שהחזירתם ולא רצתה לקבלם והסוף מוכיח על תחילתו שהרי חזרה בה מהחתון ובטלה אותו איך אפשר שנסתפק בזה לשמא עשתה השליח להולכה שליח לקבלה וכל זה אינו אלא היכא דאיכא למיחש לשמא לקדושין שלחם לה או שמא קדשה קודם לכן אבל בנדון דידן שתכף שלקח המפשר הקנין מיד האשה המשודכת מיד הלך וצוה למשדך שישלח לה צעיפים להחליף שמלותי' בגדי אלמנותי' ולא עברו שתי שעות ושלחם לפלומבא להוליכ' לה ודאי ליכא למיחש לא לשמא לשם קדושין שלחם כפי' רש"י זכרו לברכה שהרי לא שלחם בעדים כפירוש רש"י ז"ל ולא לשמא קדשה קודם לכן כפירוש רבינו חננאל שהרי תיכף שלקח לה המפשר הקנין מיד שלח לה המשדך הצעיפים להחליפם, ועוד שאם היו שם קדושין שקדמו להם לסבלונות לא היה תובע המשדך להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונו' וכל שכן שהיא מכחשת בקבלת אבל היה טוען שקדשה דאף על גב דלא מהימן לומר לא קדשה קודם הסבלונות או לא שלח הסבלונות לשם קדושין כדכתב הרמב"ן הני מילי היכא שאינו תובע אותה להחזיקה לו לאשה אבל בנדון דידן שהוא צועק ובוכה במר נפשו להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונות והיא מכחשת ואומרת לא קבלה סבלונות מעולם מדוע אינו טוען לה שכבר קדשה נהי דאלה הסבלונות ודאי לא שלחם לשם קדושין מכיון שלא שלחם בעדים לא בשעת שלוח סבלונות ולא בשעת נתינת הסבלונות בידה מכל מקום היה לו לומר שכבר קדשה קודם לכן הלכך אפילו אם תמצא לומר שקבלה הסבלונות מיד פלומבא שלוחתו אכתי אין לחוש לה לא לשמא הם עצמם היו קדושין כפירוש רבינו שלמה יצחקי זכרו לברכה ולא לשמא קדמו להם קדושין כפרוש רבינו חננאל זכרו לברכה ואין זו צריכה לפנים ועוד שהמפשר שהיה ביניהם