רבי אליהו מזרחי(רא"ם) רלא

בעד אחד חוששין לקדושיו הני מילי בשנעשה מעשה לפניו כגון שקבלה הסבלונות בפניו שאז הוי במקום שני עדים לא לרש"י בלבד שסובר שהסבלונות הן הקידושין והוה ליה מקדש בעד אחד אלא אפילו לרבנו חננאל דסבירה ליה שאין הסבלונות קדושין כיון שהין מוכיחות על הקדושין דינן כקדושין וסגי בעד אחד לאוסרה לעלמא כאלו היו שם שני עדים דמכיון דעד אחד בקדושין הוא מהימן לומר שנתקדשה לאוסרה לעלמ' כאלו היו שם שני עדים הכא נמי בסבלונות לונות הוא מהימן לומר שקבלה סבלונות לאוסרה על ידן לומר שכבר נתקדשה כאלו היו בקבלתם שני עדים מפני שנעשה המעשה בפניו לא שנא קדושין לא שנא סבלונות וכיון שהדבר תלוי בו מהמנינן ליה כתרי לגבי אסורא דאשת איש כיון שמצינו שהוא נאמן לגבי שבועה שהרי עד אחד מחייבו שבועה אבל בנדון דידן שהעד לא ראה שום מעשה אלא ששתקה ולא הכחישה או שאמרה הין וכל שכן מה מזה שאין הדבר תלוי בראיית העד אלא במחשבת האשה שמכיון שהיה שם העד בשעה שהיתה מוכיחה אותה היה לה לחשוב ששתיקתה או אמירתה הוא עדות אין להכריח מזה שהשתיקה או האמירה היא עדות דאיכא למימר שהיא חשבה שכיון שאין כאן אלא עד אחד אין בכך כלום ומשום הכי לא חששה להכחיש' ושתקה דאטו כולי עלמא גמירי דינא לידע שעד אחד בקדושין או באסור' דאשת איש הוי כתרי לשאר דינין ואי משום הא דאמרינן אמר לו עד אכלת חלב והלה שותק נאמן אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואמר לו עד אחד זנתה אשתך והלה שותק נאמן ובנדון דידן נמי שאמרה פלומבא לג'מילא קבלת סבלונות ושתקה או אמרה מה מזה הרי זו נאמנת לה הרי כבר כתבו על זה על דברי רבא דאמר אי מהימן לך כבי תרי אין ואי לא לא דקסבר דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דאיכא רגלים לדבר וכיון שאין האסור מכח שתיקת הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני ליה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה כיון דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם והרמב"ם ז"ל פסק כותיה בפרק כ"ד מהלכות אשות אם כן בנדון דידן נמי דהוי דבר שבערוה לא מהימן עד דאיכא תרי ואם כן הכא דליכא אפילו עד אחד דאשה שאמרה לה שקבלה הסבלונות לאו בת עדות היא לית לין בה, ולפי זה אם היו שם באותה שעה שאמרה לה פלומבה שקבלה הסבלונות אפי' מאה עדים אין בכך כלום כיון שאין שתיקתה של ג' מילא חשובה כמו הודאה ואי משום דנפק עלה קלא דלא פסיק שכבר קבלה סבלונות הא נמי ליתא דלא עדיף זה הקול ממי שיצא עליה קול שנתקדשה שאין חוששין לו אלא כשהיה הקול ברור והוחזק בבית דין אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בבית דין לא ואם כן בנדון דידן שהחרימו הבית דין בספר תורה שכל מי שידע שהובאו לה סבלונות לא שנא אנשים לא שנא נשים שיבא ויגיד ולא נמצא שום פוצה ומצפצף לא איש ולא אשה שיגיד שהובאו סבלונות בידה אלא שמחמת שראו הסבלונות ששלח המשדך להוליכם למשודכת לפלומבא המפשרת בינו לבין המשודכת חשבו שכבר קבלה אותם והוציאו הקול הזה הא ודאי פשיטא הוא שאין כאן חשש סבלונות וכל שכן חשש קדושין ואי משום דשלוח סבלונות שלאחר הקנין חזקה היא שכבר קבלה אותם הא נמי ליתא מכמה טעמי חדא דמאן לימא לן דאיכא קניין הרי המשודכת היא צועקת ואומרת שלא קבלה הקנין אלא על פי התנאים הראשונים ש שעברו מקודם לכן שאמרה לו שאינה רוצה לקיים שום קיום אלא על פי ר' יצחק בן אליעזר ועל פי רבי חפץ שהם מהנכבדים של קהלתה ומאחר שהם לא נתרצו בדבר הזה אין שם קנין כלל ואף על פי שאותו המפשר שביניהם אומר שלא היה שם תנאי כלל באותו קנין שנתנה לו מה בכך עד אחד הוא ואינו נאמן להכחישה על זה כל שכן שיש לחוש דשמא מפני שלא הוזכרו בשעת הקנין הדברים שנאמרו ביניהם קודם לכן חשב שחזרה בה מאותן הדברים ואין הדבר כן ועוד שהחזקה אינה מועילה אלא בדברים המסופקים אבל בנדון דידן שהיא צועקת ואומרת שלא קבלה אותם כלל מפני שלא נתרצו רבי יצחק ורבי חפץ הנ"ל ולא שאר קרובי' ואנשי קהלת' בקיו' הזה הא ודאי פשיטא ופשיטא דלא סמכינן אחזקה זו להכחיש אותה ממה שהיא אומרת שלא רצתה לקבלה ושלא קבלה אותם כלל וליכא למימר חזקה שליח עושה שליחותו וכיון שפלומבא היתה שליה להולכת הסבלונות ליד האשה חזקה היא שנתנתם לה בידה מתרי טעמי חדא שחזקה אינה מועילה אלא בדברים המסופקים אבל בנידון דידן שפלומבא בעצמה חזרה ואמרה שלא רצתה האשה לקבלם אין החזקה מועילה כלום ועוד דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא בדבר שבידו לעשותו אבל בנדון דידן שאין בידו לעשותו דשמא לא תרצה האשה לקבלם ליכא חזקה, וההיא דפרק התקבל דאמר רבי יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שלוחו אסור בכל הנשים חזקה שליח עושה שליחותו אף על פי שאין בידו לעשותו דשמא לא תתרצה האשה להתקד' לו אינו אלא קנסא בעלמא דקנסי ליה מפני שרצה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה כדכתבו התוספות, וההיא תשובה דרבינו שמחה שכתב הא"ז הגדול שהביאה תרומת הדשן בשמו דכתוב בה דאפילו לפירש"י ז"ל לא בעי עדים בשלוח הסבלונות אי הוי באתרא דמקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח הסבלונות חששא ברורה היא בחזקה שאינה פוסקת כו' ואית לן למימר שכל השולח סבלונות אחר שדוכין הואיל וכן דרך חתונין ודאי בתורת קדושין שולח ואנן סהדי כאלו קדשי בפנינו ולא בעינן עדים על הקדושין ואף על גב דבעלמא אפילו פרש בהדיא לשם קדושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא אנן סהדי ומקנו שפיר דאינו ר"ל שאין הבעל צריך לשלוח הסבלונות בעדים שהרי כתב רש"י בהדיא גבי חוששין לסבלונות מי ששדך באשה ונתרצת וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מהראשון אלמא בעי עדים בשלוח הסבלונות אלא הכי פירושא דאף על גב דבעינן עדים בשלוח שמשלח הבעל את הסבלונות מכל מקום בשעה שנתנים הסבלונות ביד האשה אין צריך עדים דאנן סהדי דלשם קדושין שלחם ובודאי השליח עשה שליחותן ונתנם לה כמו שצוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואף על גב דהביאה היא מקדשת האשה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים דברים שמתוכ' ודאי יבא לידי ביאה חשיב עדות והוא הדין נמי שולח