רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קצה

אם בטענה זו שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף על גב דאיהו לא טען אנן טענינן ליה לדעתו ולדעת הרא"ש ז"ל אפילו הכי אם הודה הלווה ואמר הוו עלי עדים שאני חייב לו והיה שם המלוה עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ואינו נאמן במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי בטענת אמנה וכיוצא בה שאין אדם עשוי לעשות כאלה ואי איהו לא טעין אנן לא טענינן ליה מבעיא והכי משמע נמי ממה שפירש רש"י במתניתין דפרק זה בורר דתנן כיצד בודקין את העדים כו' אם אמר הוא אמר לי שחייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו ופירש רש"י לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו לעשיר משמע דכי אמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו שוב אינו יכול לטעון כדי שלא להשביע את עצמו הודה מה שהודה ולא אמרינן מגו דמהימן לומר פרעתי מהימן נמי לומר שלא להשביע את עצמי נתכונתי והודיתי מה שהודתי וא"כ מאחר שדברי הטור הם תמוהים ומוקשים מדידיה אדידיה וגם אין שום פוסק לא מהראשונים ולא מהאחרונים שסובר שהוא נאמן לבטל כתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה כשהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לא בטענת אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו ולא בטענת אפשר שמצא שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו שהרי הרשב"ם והרשב"א והראב"ד והר"ז הלוי ור"י והרמ"ה ז"ל כלהו סבירא להו דבכתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אינו נאמן לומר עליו פרעתיו ומכיון שאינו נאמן לומר פרעתי ואין מיגו פשיטא ופשיטא שאינו נאמן לומר לא אמנה היתה הודאה זו ולא שמא מצא שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו ושאר כל הפוסקים כגון הגאונים ורש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והמרדכי ז"ל אף על גב דסבירה להו דכתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה נאמן לומר עליו פרעתיך עתיך ואף על פי שהוחזק בבי"ד שהוא כתב ידו מכל מקום כולהו סבירה להו דאינו נאמן לומר עליו לא אמנה היתה הודאה זו ביני לביני ולא שמא מצא זה שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו כמו שנראה מדברי הרא"ש והר"ן והמרדכי ז"ל כדאוכחנא לעיל וכמו שכתבו הרמב"ם ורש"י ז"ל בהדייא דאינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכונתי בהודאה זו אף על פי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כל שכן בטענות אחרות שאין אדם עשוי לעשות אותן

ואין לדקדק מההיא דפרק ששי דהלכות טוען ונטען דכתב הרמב"ם שם וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם דמשמע הא אם היה טוען אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היתה הודאתי ביני לבינו אף על פי שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו וגם יוצא מתחת ידי המלוה אינו משלם דאיכא למימר הוא הדין נמי אם היה טוען אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היו דברי וכיוצא בה אינו משלם, והא דקאמר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם משום הוחזק כפרן הוא דקאמר ליה דאי לא הוה טעין מתחלה לא היו דברים מעולם נהי דמחייב לשלם מכל מקום אינו מוחזק כפרן שלא יהא נאמן לעולם על חוב זה לומר פרעתיו אלא אם כן יביא עדים שפרעו עו בפניהם אבל השתא דטען מתחלה לא היו דברים מעולם ואין זה כתב ידי ואחר כך באו עדים והעידו שהוא כתב ידו לא די שהוא מחוייב לשלם אלא שהוחזק גם כן כפרן שלא יהא נאמן על חוב זה לעולם לומר פרעתיו אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם אם כן מכיון שלא נמצא שום פוסק לא מן הראשונים ולא מן האחרונים שיאמר כדברי הטור היאך נניח דברי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים ונתפוס דברי הטור לבדו שהם מועתקים מבעל התרומות זה לשונו והיכא דטעין ואמר בודאי זו היא חתימת ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא כתבתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה הודאה זו בהא ודאי הכי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה וודאי על החתימה הוה ליה החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא ודאי אבל אם טען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגלה זו והנחתיה ביד בעל חוב דיני והוא כתב מה שרצה עליו או שטען אמנה היתה בני לבינו הודאה זו בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא בטל כתיבת ידו החתומה מגו דיכול למימר פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מיפטר ובשבועות הסת ויש חולקין ומביאין ראיה מההיא דכתובות דאמרינן ודוקא אחספתא אבל אמגלתא לא דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי דאלמא אף על גב דטעין ואמר חתמתי שמי בסוף מגלה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו ובעלי הסברא הראשונה משיבים שלא נאמרו דברי אביי שחשש לאיניש דלא מעלי אלא לחוש שלא יחתום שמו בסוף המגלה וכשיוציא אותו איניש דלא מעלי דכתב עלויה הודאה זו אולי ישכח חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת והחתימה אחר שלא באה על ההלואה הוה ליה מילי דכדי ולא דכר להו וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יזכור העקר ויטעון הכי והכי הוה עובדא אין הכי נמי דמשתבע ומיפטר דאמרינן מגו וכסברא קמא מסתברא כותיה עבדינן עד כאן לשונו שהם דברים תמוהים מאד מפני הקושיא שהקשו בעלי הסברא השנית לבעלי הסברא הראשונה לא תרצו בה ולא מידי שמה שהשיבו בזה שלא נאמרו דברי אביי אלא שמא ישכח חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם כפי האמת ושוב לא יוכל לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אינו מחוור דנהי שלא יוכל לומר פרעתי מכל מקום יכול לומר אמנה היתה הודאה זו או שמא מצא חתימתי שבסוף מגלה זו וכתב עליה הודאה זו דאין טענות הללו סותרות טענה הראשונה דלא לויתי ממנו מעולם שהרי עדיין הוא מחזיק בה אלא שמפרש דבריו ואומר שהודאתי זאת וכתב ידי זה לא היו אלא על דרך אמנה ביני לבינו בלבד אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום ואפילו אם תמצא לומר שלא נאמרו דברי אביי אלא לשמא ישכח חתימתו ויאמר לא היו דברים מעולם שאז לא יוכל לטעון אחר זה אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו מפני שפירוש לא היו דברים מעולם הוא שלא היה לי שום עסק עמו ממשא ומתן מעולם לא בפועל ולא בכתב ולא בדבור כדמשמע מההיא דפירש"י בפרק שבועות הדיינים כדלעיל מכל מקום מצי למטען שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה