רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קצד

מידי משום דאף על גב דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה דהא דאמרינן אין טוענין אלא ליתומים היינו דוקא בטענת בריא אבל בטענת איפשר דמצא זה חתימתי שהיתה בסוף המגלה וכתב עליה הודאת הלואה זו שהיא טענת שמא אין הפרש שיטעון אותה הוא או הבית דין עצמו שכשהבית דין רואין שזה צועק ואומר לא היו דברים מעולם וכשהראו לו חתימתו אומר אמת שהוא כתב ידי אבל לא היו דברים מעולם ואיני יודע מה אשיב בזה הנה אף על פי שהוא אינו יודע מתחבולות העולם לומר שמא מצא חתימתי שבסוף המגלה וכתב עליה הודאת הלואה זו הבית דין עצמו יטענו בשבילו לומר לאותו שהוציא הכתיבה מידו שמא מצאת חתימת ידו בסוף המגלה וכתבת עליה הודאה זו דכי האי גונא אף על גב דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה דמה לי שיטעון אותה הוא מה לי שיטענו אותה הבית דין בשבילו והלא הוא עצמו כשטוען אותה אינו טוען אותה בתורת טענה אלא כמו חוקר אחר שחוקר בדברים ואומר דילמא הכי הוא או דילמא הכי הוא שהוא עצמו אינו יודע אם היה הדבר כן אם לא וכיון שאין כאן כי אם חקירת הדברים האפשריים בלבד אין הפרש שיהיה הוא החוקר או הבית דין עצמו וזה מבואר מאד לא יטעה בו שום אחד מבעלי העיון. גם ליכא למימר משכחת לה דלגבי ביה כגון כשכפר ואמר לא היו דברים מעולם ואין זה כתב ידי ובאו עדים שהוא כתב ידו שהוחזק כפרן ומשלם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות טוען ונטען דאם כן כפירתו היא שגרמה לו לשלם ולא חתימתו ואם כן למה הזהירוהו על חתימתו אם מפני שעל ידה באה לו התקלה שאלמלא חתימתו לא היה נבהל כשהראוה לו לומר אין זה כתב ידי אי הכי למה לא הזהירו גם כן שלא יפרע שום אחד חובו בלא עדים שמא יחזור עוד המלוה ויתבענו והוא מתוך בהלתו יאמר לא היו דברים מעולם וכשיבואו עדים שהלוה לו שוב לא יהא נאמן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויפרע פעם שנית

ועוד אם היה נאמן לטעון על כתב ידו היוצא מתחת ידו של מלוה והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לומר אמת שהיא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאו זה וכתב עליו הודאת הלואה זו אם כן הא דכתב הוא עצמו בסימן ע"ט אמר מנה לי בידך ואמר ליה לא היו דברים מעולם ועדים מעידים שהלוה וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן וכו' והוא הדין נמי לטוען לא היו דברים מעולם והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן וכו' וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו הוחזק כפרן והלא יש לו לטעון שזאת היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הלואה זו ואפשר שמצא זה שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו וכן גם כן אם היה נאמן לטעון על כתב ידו היוצא מתחת ידו של מלוה והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי היה ראוי שיהא נאמן לטעון טענה זו אף במלוה על פה אף על פי שהיא בעדים במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי שהמלוה לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואין הענין כן שהרי הוא עצמו לא כתב במלוה על פה אלא המלוה לחברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ויכול לטעון פרעתי והוא נאמן בשבועה אבל אם טען אמנה היו דברי וכיוצא בזה לא כתב כלום לא הוא ולא שום אחד מכל הפוסקים הראשונים או האחרונים אלא אדרבה כתב בסימן ע"ט אמר ליה מנה לי בידך אמר ליה הין למחר אמר לו נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי כלום הוחזק כפרן כיון שכבר הודה שהיה לו בידו הודאתו כמאה עדים דמי ומשמע שהוא סובר שכיון שכבר הודה לו בעדים שהיה חייב לו שוב אינו יכול לטעון אמנה היה ביני לבינך דלא כל כמיניה לבטל עדות גמורה בטענה זו וכיוצא בה שאם היה סובר שיכול לטעון אחר העדים אמנה היו דברי ביני לבינו אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום והוה נאמן במגו שאם היה רוצה היה טוען פרעתי אם כן כשאמר לו אחר העדות שהודה בפני העדים מעולם לא היה לך בידי כלום למה הוחזק כפרן נהי שהודאתו שהודה תודה שהיה חייב לו היא כמאה עדים מכל מקום יכול לטעון אמנה היו דברי שרציתי ללוות ממנו היום או למחר ופחדתי שמא לא ימצאו עדים מוכנים באותה שעה והאמנתי בו והודיתי שלויתי ממנו אבל עדיין לא לויתי ממנו כלום או האמנתי בו והודיתי שאני חייב לו כדי שלא להשביע את עצמי

ועוד שכתב בסימן ל"ב ראובן שתבע משמעון מנה והודה לו כן בפני עדים אינם יכולים להעיד מפני שאם יטעון שמעון משטה הייתי בך נאמן ופטור אבל אם [לא] טען משטה הייתי בך לא טענינן ליה וכן אם מעצמו הודה לו מבלתי שיתבענו אינם יכולים להעיד משום דנהי דאינו נאמן לומר משטה הייתי בך דלא שייך משטה הייתי בך אלא כשהאדם תובעו שכן דרך האדם להתל בחבירו להודות לו כשתובעו דבר שאינו חייב לו מכל מקום יכול לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי אפילו הודה לפני האחד שאמר לו מנה לך בידי כיון שלא תבעו יכול לומר כדי שלא להשביע את עצמי הודיתי כו' אבל כש כשתבעו והודה אינו יכול לומר שלא להשביע עצמי הודיתי שלא היה לו להודות על טענת חברו כדי שלא להשביע את עצמו אלא אם כן יטעון משטה הייתי בך שזהו דרך כדפרישית ואחר כך כתב ואינם יכולים להעיד שחייב בשביל הודאתו אלא אם כן אמר הלווה היו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו או שאמר המלוה אתם עדי ואמר הלווה כן תהיו עדים או ששתק ודווקא בפני המלוה אבל שלא בפני המלוה אפילו אמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו אינו כלום עד כאן לשונו משמע שהוא סובר שאם אמר הלווה הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה והיה שם המלוה או אם אמר המלווה אתם עדי ואמר הלוה כן תהיו עדים או ששתק אז העדים יכולים להעיד שחייב לו מפני שאינו יכול לטעון לא משטה הייתי בך ולא כדי שלא להשביע את עצמי הודתי שאם היה יכול לטעון או זו או זו לא היו יכולין העדים להעיד כדלעיל והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד בפ' שביעי מהלכות טוען ונטען ואמר שהמודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודייה לא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עדי אם היה תובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאני עשיר הודתי אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע הסת והשתא