רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קצב

ואי משום דקא טעין אמת הוא כתב ידי אבל אמנה היו דברינו ביני לבינה אבל מעולם לא לויתי הלואה זו הא נמי ליתא דהא כיון שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים בזאת הטענה וכיוצא בה אלא ישלם ואחר כך יטעון ואם יודה בו המלוה יחזיר לו ואם לאו ישבע הסת כמו שהכריע הרמב"ם ז"ל בין רבותיו והחולקים עליהם דאין הפרש בין שטר מקויים שיש בו עדים ובין כתב ידו שהוחזק שהוא כתב ידו בבית דין אלא לענין לגבות בו מן הלקוחות שבשטר מקויים שיש בו עדים גובין בו מן הלקוחות ובכתב ידו שאין בו עדים אין גובין בו מן הלקוחות והטעם בזה משום דשטר שיש בו עדים אית ביה קלא והלוקח שלקחו אחר זה איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהיה לו לישאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו אבל כתב ידו שאין בו עדים לית ביה קלא והלוקח שלקחו אחר זה לא פשע ולא מידי דמאי הוה ליה למיעבד הלכך אין ראוי להפסידו אבל בשאר מילי דלית לן טעמא לחלק בין שטר שיש בו עדים ובין כתב ידו שאין בו עדים כגון שטען הלוה שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או שחוב זה רבית הוא או אבק רבית הוא או אם טען שטר אמנה הוא או כתבתי ללוות ולא לויתי אין הבדל ביניהם כלל שבשניהם אנו אומרים לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים באלה הטענות וכיוצא בהם דכיון שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו והוא יוצא מתחת ידו של מלוה מה לי יש בו עדים מה לי אין בו עדים הא אין הפרש בין יש בו עדים לאין בו עדים אלא לענין קול דהאי אית ביה קלא והאי לית ביה קלא אבל לענין לגבות בהם שניהם שוים תדע דבטעמא תליא מילתא דאית לן טעמא לחלק בין זה לזה מחלקינן בה ובמילתא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן [(ובמילתא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בה)] דהא גבי טענת לחלק בה בין זה לזה ומקצתייהו סברי דלית לן טעמא לחלק בה בין זה לזה אפליגו בה דהנהו דסבירה להו דחזקה אין אדם פורע חובו ומניח שטרו ביד בעל חובו אינו אלא בשטר שיש בו עדים אבל בשטר שאין בו עדים אין אדם מקפיד בו שלפעמים פורע חובו ומניחו ביד בעל חובו קאמרי ודוקא בשטר שיש בו עדים אינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אבל בכתב ידו שאין בו עדים דלא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי דלפעמים אדם פורע חובו ומניחו ביד בעל חובו נאמן לומר פרעתי ואידך דסבירא להו דחזקה דאין אדם פורע חוב ומניח שטרו ביד ב"ח שייך בין בשטר שיש בו עדים ובין בשטר שאין בו עדים דמכיון שעכ"פ הוי שאין בו עדים שיוצא מתחת ידו של מלוה גובה בו המלוה את חובו חזקה היא שלא יפרע הלוה את חובו ויניחהו ביד בעל חובו קאמרי דבין בשטר שיש בו עדים בין בשטר שאין בו אינו נאמן לומר פרעתי בתרויהו מצי טעין שטרך בידי מאי בעי הא קמן בהדיא דבטעמא תליא מילתא דהיכא דאית לן טעמא לחלק בין זה לזה מחלקינן בהו והיכא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בהו ואם כן בטענת אמנה דמזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או בטענה חוב זה של רבית הוא או של ספק רבית הוא או בטענה דשטר אמנה הוא וטענה דכתבתי ללוות ולא לויתי וכיוצא בהם דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בהו דבין בשטר שיש בו עדים ובין בשטר שאין בו עדים אמרינן לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים שהוחזק בבית דין

וכן נראה גם מדברי הרא"ש ז"ל ממה שכתב בפר' שני דכתובות גבי ודוקא אחספתא אבל אמגלתא דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי ואף על פי שפסק הרי"ף והרמב"ם שיוכל לומר פרעתי מכל מקום איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן לשונו ואי סלקא דעתך דמצי למטען אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי אפילו אם יטעון האמת שלא לוה כלום מה בכך נהי דלא מצי למימר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מכל מקום מצי למימר אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי מכיון שאין טענתו ראשונה שטען לא לוה ממנו כלום נסתרת בזאת הטענה דאמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי אלא על כרחך לומר דסבירה ליה להרא"ש ז"ל דלא מצי טעין עליה דהאי שטרא דהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו שום טענה מאלה הטענות לא טענת אמנה היו דברי ולא טענת כתבתי ללוות ולא לויתי וכיוצא בהן מאותן הטענות שהשטר מתבטל על ידן משום דלאו כל כמיניה לבטל שטר שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו כשיוצא מתחת יד המלוה וליכא למומר דדוקא היכא דמצי טעין פרעתי מצי טעין נמי אמנה היו דברי וכיוצא בה במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל הכא דלא מצי טעין פרעתי מפני שכבר אמר שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לא מצי טעין נמי אמנה היו דברי וכיוצא בה כיון דאין כאן מגו משום דאף על גב דהשתא ליכא מגו מכל מקום כיון דמעיקרא קודם שאמר לא לוה ממנו כלום הוה מצי למטען פרעתי והוא לא טען אלא שלא לוה ממנו כלום והוי מהימן במגו מעתה כיון דמהימן בטענתו הראשונה שאמר שלא לוה ממנו כלום במגו דאי בעי אמר פרעתי הוי מהימן נמי לומר על כתב ידו שהוציא עליו אחר זה אמנה היו דברי לקיים טענתו הראשונה שהוא נאמן בה במגו

וכן נראה גם מדברי הר"ן ז"ל שכתב ואף על גב דאמגלתא נמי יהא נאמן לומר פרעתי שכן דעת הגאונים ז"ל בהוציא עליו כתב ידו שהיה חייב לו הוא לא ירצה לשקר בכך ויאמר לא היו דברים מעולם בקושטא דמילתא ושוב לא יהא נאמן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומדברי המרדכי ז"ל שכתב וליכא לאקשויי לדברי האלפסי לטעון פרעתי דיש לומר דילמא לא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה ולא אסיק אדעתיה למטען פרעתי וטוען האמת לא היו דברים מעולם ובתר הכי אפיק אינך חתימת ידיה ותו לא מהימן לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי שאף על פי שטענת אמנה היתה הודאתי זאת או כתבתי ללוות ולא לויתי סותרת טענתו דלא היו דברים מעולם שפירושו לא היה לי עמו שום משא ומתן כלל לא בפועל ולא בכתב ולא בהודאה על פה כדמשמע מההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן מנה לי בידך ואמר לו הין למחר אמר