רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קפז

כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי ואף על גב דבהגהות המימוניות מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר אנן אדברי ראבי"ה סמכינן שכן כתב עליו אור זרוע דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו הנראה לי לעניות דעתי כתבתי עד כאן לשון התשובה מלה במלה הרי לך בפירוש גמור שאין החרם או הנדוי חל אפילו על המקום שראוי לחול בו אלא כשנעשה לשם שמים ולא לשום שנאה וקנאה ותחרות ומריבה אבל כשנעשה על צד קנאה או שנאה או מריבה ודומיהם הנה מאחר שכוונתם בזה הוא לתועל' עצמם או לנקמת אויביהם אין באותו חרם ממש כלל

אם כן הפסק היוצא מכלל דברינו הוא זה דהאי חרם שהחרימו בו אותו הקבוץ שנתקבץ הכנסת קהל פולי שלא ילמדו הרבנים את הקראים משום חכמה שבעולם מאותן החכמות שחברו חכמי האומות יש"ו שאין בו ממש כלל אלא לאותן שקבלו אותו בלבד משום דאתנו ביה וסברו וקבלו והסכימו בשכבר ואינן רשאין שאין לעבור בו וכל מי שעבר בו מכל אותם שקבלוהו ולמר שום אחד מהקראים מהקטנים או מהגדולים שום דבור קטון או גדול משום חכמה שבעולם וכל שכן משום מדרש ממדרשי רבותינו זכרונם לברכה או משום אגדתא או מפירוש שום פשט מפשטי המקרא בגירסתו או מהוראת שום תיבה מתיבות המקרא אם היא מלעיל או מלרע ואפילו מהוראת חבור האותיות שהתנוקות מחברים בם לא שנא בסתר ולא שנא בגלוי לא שנא בלמוד קבוע ולא שנא בלמוד עראי לא שנא על דרך שאלה ותשובה ולא שנא על דרך ויכוח הרי החרם ההוא חל עליו ונכנס במאתים וארבעים ושמנה אבריו ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו שכן היה נוסח החרם שהחרימו בו בשלשה ספרי תורה ביד שלשה בני אדם כהן ולוי וישראל ש שלא יורשה שום אחד ללמד הקראים משום למוד שבעולם אפילו אלף פתח אה שמחברים התינוקות של בית רבן לא שנא בדרך למוד לא שנא בדרך שאלה ותשובה לא שנא בדרך ויכוח אבל אותם שלא קבלו לאותו חרם והיו עומדים וצווחים בשוקים וברחובות פשיטא ופשיטא היא שאין שם לא חרם ולא שבועה ולא נדוי מכמה טעמי חדא מפני שזה החרם לא קבלו אותו ולא הסכימו בו כלל והנה כל הגאונים הראשונים כמו הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה והזקן ממיץ רבו של הראבי"ה זכרו לברכה ורבינו תם זכרו לברכה וכמו שנראה גם מדברי האשר"י ומדברי בנו בעל הטורים כדפירש רש"י כלם מסכימים בזה שאין כח הגדולים בעירם ככח הגדולים בדורם כי הגדולים בדורם יכולים לגזור לכל אנשי דורם ולתקן ולהנהיג לנדות ולהחרים לכל מי שיעבור על גזרתם או על תקנתם או על מנהגם בין לאותם שהסכימו בגזרתם או בתקנתם או במנהגם ובין לאותם שלא הסכימו בם כלל בין בדברי הרשות כדי לתקן העולם ובין במילי דשמיא כדי לעשות סייג לתורה אבל הגדולים בעירם אף על פי שאין כמותם בכל אותו המלכות או בכל אותו האקלים אינם יכולים לגזור לכל אנשי עירם ולא לתקן להם שום תקון שבעולם אלא לאותם שהסכימו בם בלבד אבל למי שלא הסכימו בגזרתם או בתקנתם או במנהגם אינם יכולים להכריחו בשום הכרח שבעולם בין על ידי קנס ובין על ידי חרם או נדוי אפילו אם היו כל גדולי העיר וכל בני העיר יחד בהסכמה אחת ואפילו אם אותם הגדולים מנהיגי העיר שכל עניני העיר נעשים על ידם וכל זה מבואר מדברינו הקודמים למעיין בם היטב

ועוד מפני שזה החרם לא נעשה בהסכמת הרב המנהיג כל הקהלות שעל פיו נעשים כל תקוני העיר ומנהגיה והוא הממונה עליהם בכל עניניהם אדרבה היה מוחה בידם שלא להחרים על זה ודרש להם שלשה פעמים זו אחר זו כדי למונעם מאותה המחשבה והחזיק את מחשבתם באותו החרם האחר שרצו להחרים על דבר המשרתות והמשרתים שלא ישרתו עוד לקראים מפני שהיו נכשלים במאכלותיהם ובחלול מועדי י"י המקודשים ואמר שזה הפועל שהוא לאפרושי איסורא וכל כי האי גונא יש יכולת למאן דהו ואפילו לקטן שבישראל לנדות ולהחרים ואינו צריך לא עצת הרב המנהיג ולא עצת טובי הקהלות ולא רוב הצבור משום דבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ונדויו וחרמו נוהג לכל ישראל ואפילו הנשיא שבישראל חייב לנהוג בו ועם כל זה לא רצו לשמוע לו אבל גזמו עליו בכמה מיני גזומים כדי שיסכים על ידם כי בערה בם אש הכעס והחמה ורצו לקיים דבריהם כדין ושלא כדין ומכיון שכן הוא הא ודאי פשיטא הוא שאין באותו חרם ממש כל עיקר לאותן שלא הסכימו בו שאין בידם של אלו לגזור שום גזרה ושום תקון בלתי הסכמת הרב המנהיג אותם משום דכולהו בטלי לגביה בין לדברי הגאונים הראשונים בין לדברי הגאונים השניים דעד כאן לא קמיפלגי אלא כשהיה על פי המנהיג ולא התנו כלם מתחלה או כשלא היה שם מנהיג ועשו על פי טובי העיר ורוב בני העיר ולא התנו כלם מתחלה אבל היכא שהיה שם מנהיג ועשו שלא מדעתו לא שנה התנו כלם מתחלם לא שנא לא התנו בו אף על פי שנעשה אותו חרם על פי כל בני העיר ועל פי כל טוביה בין לדברי הגאונים הראשונים בין לדברי הגאונים השניים אין החרם הזה חל על אותם שלא הסכימו בו כלל לא ריחו ולא ריח ריחו והטועה בזה הוא טועה בדבר שאין תנוקות של בית רבן טועים בו וליכא למימר דסוף סוף כבר הסכים הרב על ידם ונעשה החרם לפניו דהא כיון דגלי דעתיה קודם החרם ואחריו שאין רצונו באותו חרם הלל ושהחרם ההוא נעשה שלא מדעתו לית לן בה דהא מוכרח היה מהם לעמוד שם באותו חרם מפני הגזומים והזלזולים שהיו רוצים לזלזלו כפי מה שהיו אומרי' לו דאל"כ היו מזלזלי' בו ואין לך אונס גדול מזה

ועוד מפני שזה החרם לא נעשה על פי רוב בני העיר ולא על פי כל טובי העיר שהרי הקבוץ שנעשה בכנסת קהל זיטון שהיה הפכי לאותו הקבוץ שנעשה בכנסת קהל פולי שהחרימו בו הוא יותר גדול ממנו ואף טובי העיר וחכמיה גם כן נחלקו בזה לשתי כתות ומכיון שכן הוא הרי החרם הזה אינו חל אלא על אותם שהסכימו בו וקבלוהו בלבד אבל אותם שלא הסכימו בו אין שם אפילו ריח ריחו של חרם כלל ודברים קל וחומר השתא ומה בית דין הגדול שבירושלם שהם עקר ההוראה ועמוד התורה שבעל פה שעליהם הבטיחה תורתינו הקדושה שנאמר על פי התורה אשר יורוך וכו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות ממרים אפילו הכי אין להם כח לגזור ולתקן ולהנהיג אלא [כשרוב הצבור יכולין לעמוד באותן הגזרות והתקנו' אבל] כשרוב הצבור אינם רוצים באותן הגזרות והתקנות בטלה גזרתם ותקנתם ומנהגם גדולי העיר שאין להם הכח