רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קפו

לרוב ישראל והיתה הגזרה ההיא סייג לתורה אין שום בית דין יכול לבטלה אפילו אם היה גדול מאותו בית דין שגזרו אותה בחכמה ובמנין ואפילו אליהו ובית דינו בא אין שומעין לו לפי דברי הרמב"ם אבל לרבותי' בעלי התוספות זכרם לברכה יכול הבית דין האחרון לבטל גם אותה אם היה גדול מהראשון בחכמה ובמנין אלא אם כן היתה הגזרה ההיא שהיתה לסייג משמנה עשר דברים שגזרו תלמידי שמאי והלל מפני שעמדו להם בנפשותיהם, כדאיתא בירושלמי ואם היתה אותה הגזרה שלא פשטה לרוב ישראל או שפקפקו בה העם ולא היה רוב הצבור יכולין לעמוד בה על ידי חרמות ונדויים אין החרם ההוא ולא הנדוי חל על אותם שלא קבלו אותה כלל מאחר שאין בם כח לגזור גזרה כי האי גונא אין זה דומה אלא כמי שמנדה את חברו שלא יעשה דבר פלוני או שיעשה אותו הדבר ולא היה הדבר ההוא מאותם שה שהעושה אותם חייב בו נדוי שאין באותו נדוי ממש מאחר שאין לו כח לגזור על חברו שיעשה או שלא יעשה והוא הדין נמי אם הבית דין נדו או החרימו לכל מי שיעבור על גזרתם והגזרה לא פשטה לרוב ישראל או אין רוב הצבור יכולים לסובלה אין באותו חרם או באותו נדוי ממש כלל מאחר ש שאין להם כח לגזור גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה

ואם היו אנשי גזרה הם בעצמם עוברים בה ונכשלים באותם החרמות שהחרימו עליה מפני שאינם יכולים לסובלה הא ודאי פשיטא הוא דכופין אותם להתירם כדי שלא יהו נכשלים בם כן כתב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בפרק שנים עשר מהלכות שבועות הזכרת השם מפי חברו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם השם לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי וצריך להתירו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינם יודעים שנדוהו ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם ממנה ושמעה תמיד עד כאן לשונו

הא קמן דהיכא דנכשלים בעבירה אחת רוב העם אף על פי שהדין נותן שינדו ויעמדו בנדויים אפילו הכי מתירים אותם מיד דאם לא כן יהיו כל העולם בנדוי וכל שכן כשהם נכשלים באותן החרמות שהחרימו הם בעצמם דלא נפיק חרבה בהתרם דפשיטא הוא דכופין אותם להתיר ואין זה צריך לפני ולא לפני ולפנים וכן כתב האשר"י זכרונו לברכה בנדרים פרק ארבעה נדרים דאף על פי שהחמירו הגאונים בימיהם שלא להתיר שבועות שמתוך כך היו נמנעים העם מלהשבע מכל מקום בעוברי באלו הארצות וראיתי שהם פרוצים מאד בנדרים ובש ובשבועות ורגילים הרבה לידור ולישבע ופריצי טפי שאם לא יתירו להם לא יבואו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד כי נשבעים בדבר שאי אפשר לקיים אמרתי להתיר להם הנדרים והשבועות כדי שלא יכשלו בם עד כאן לשונו ואף על פי שנוהגים כל הקהלות בזמנינו לומר שמחרימים בספר תורה בבתי כנסיות על דעתינו ועל דעת המקום דמשמע שמשביעים העם על דעתו כי היכי דלא להוי להו התרה כדאמרינן בשבועות בשילהי פרק שלישי מכל מקום כבר כתב האשר"י זכרונו לברכה במסכת שבועות שאלה החרמות שאנו מחרימים בבתי כנסיות אף על פי שאנו אומרים על דעת המקום יש להם התרה שאין אנו אומרים על דעת המקום אלא כדי שינהגו בה חומרא יתירתא ואם תאמר והיאך מתירים אלה החרמות בלא פתח וחרטה והתרת מומחה או שלשה הדיוטות שאינם מגוזרי החרם יש לומר דחרמות שמטילים הצבור אין להם דין נדרים ושבועות להצריכן חרטה והתרת חכם אלא דרך גזרה ונידוי ושמנדים על כל מי שיעבור עבור על גזרתם הלכך מנדים ומתירים הם עצמם עד כאן דבריו

וכל אלו הנדויים והחרמות שמחרימים ומנדים הבית דין שבכל דור ודור למי שאינו חייב נדוי כדי לגדור פרץ וכפי מה שהשעה צריכה לו או כדי לתקן העולם וכן הנדויים והחרמות שמחרימים ראשי העיירות לאנשי עירם לתקון העיר ולברר הדת אינם נדויים אלא שיכוונו כדי לעשות סייג לתורה ולכבוד לומדיה בלבד ושלא יכוונו בזה כלל לעצמם לשום הנאה ותועלת ש שבעולם או להנקם מאויביהם או להכניעם או להתכבד בקלונם או להשתכר מהם או כיוצא בהן אבל אם כונו בזה לתועלת עצמם או לנקמת שונאיהם אין באותו נדוי או באותו חרם ממש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין יש לבית דין להלקות מי שאינו חייב מלקות ולהרוג מי שאינו חייב מיתה ולא ל לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו' וכן יש לדיין להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק וכו' וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראה לו שהשעה צריכה לכך וכו' ומסיים בה כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך והשעה צריכה לכך ובכולן יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהי כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם עד כאן דבריו ולא זו בלבד אמרו אלא אפילו שאר הנדוים שמנדים הקהל או החכם למי שעבר על שום דבר מהדברים שחייב עליהם נדוי אף על פי שאינם על צד הגדר והסיג אם לא יכוונו בזה כדי לקיים הדת ולעשות גדר לתורה ולכבד לומדיה לבד ולא יכוונו כלל לעצמם לשום הנאה ותועלת אין נדוים נדוי ואף על פי שנדו כהלכה דהיינו על דבר שחייבו בו נדוי

וכן מצאתי בתשובה לגאון מופלג וזה לשונו שאלה חכם אחד שהיה שונא מאד לבעל הבית שכנו ונכשל אותו בעל הבית במילתא דחייב עליה נדוי כהלכה כה וקפץ אותו חכם ונדהו כהלכה אבל הכל מכירין ומרגישין שלא נדה אותו רק מחמת השנאה כי היו אחרים גם כן שנכשלו באותו ענין ולא אשגח לנדות אותם יש ממש בנידוי כי האי גוונא או לאו. תשובה, יראה דיש להביא ראיה דאין בנדוי הזה ממש בכי האי גונא מיהא דאמרינן בירושלמי ומיתי לה בהגהות המימוני וביורה דעה תלמיד חכם שנדה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי וכתב ביורה דעה בשם אבי העזרי וזה לשונו לא ידעינן מאי היא לצורך עצמו ושמא הכי פרושא שנדה כהלכה ומיהו לא נתכוון אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכן אין נדויו נדוי עד כאן לשון אבי העזרי ונראה דנדון דידן להא דמייא דמה לי כדי להשתכר בהתרתו בממון ומה לי מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע שונאו גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכון לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין