רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קעח

הוא ואלו התרו בו חייב מלקות מדאורייתא ויצלל בים אדירים והעלה חרס בידו ואינו נפטר מגזירת הקהל אף על פי שקדמה שבועתו לשבועתם שהרי גם נשבע לבטל את המצוה הוא לסור מחוקי המצוה ומדבר זה מושבע ועומד הוא והרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות ושבועת הראשונים קדמה לשבועתו והילכך לוקה והתלמוד מוכח כן דתניא נשבע לבטל את המצוה פטור וטועה בדבר משנה הוא שהרי שנינו זאת היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות וטועה אף במקרא הוא דכתיב כי לא ינקה וגומר השם הוא דלא מנקה אבל בית דין שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו ואם לא התרו בו ולא נתן למלקות בית דין הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקותו על שהזיד לישבע לשוא עד כאן לשון התשובה של רש"י ז"ל מלה במלה שמע מינה דסבירה ליה לרש"י ז"ל שהקהל יכולים להחרים אפילו על דברי הרשות והחרם חל על כל מי שירצו אפילו בעל כרחו כדמשמע מלישנא דממשמשין עליו לגזור גזירתם דאלו במילי דמגדר מילתא ותקנתא לא שייך לומר ממשמשין עליו דמשמע שגזירתם היתה עליו לבד שהרי הגזירה שהיא על צד מגדר מילתא היא לכלל הקהל לא לאיש א' בלבד ולאפרושי אסורא ליכא למימר ונשבע שלא לקיים גזירתם דהא כבר מושבע ועומד מהר סיני הוא ומדקאמר שאותו שנשבע שלא לקבל גזירתם נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו היה חייב מלקות מדאורייתא מפני שהוא בכלל ארור אשר לא יקים וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מגזיר' הצבור אף על פי שקדמה ש שבועתו לשבועתם שמע מנה שהחרם חל עליו בעל כרחו אפילו במילי דרשות וכן נראה מדברי ראבי"ה שכתב שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שרוצים ראשי הקהל לעשות או לגזור חרם אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חל החרם כאשר אבאר ואם לא הסכימו רוב הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות דמה לי קבלו בתחלה מה לי קבלו בסוף לפי הירושלמי אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט עוט מיחו חל עליהם בעל כרחם דגרסינן בפרק שני דעבודה זרה אין גוזרין גזירה עליהם אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בזה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא ובפרקא קמא דהוריות מייתי לה ומסיק הא הכא דכתיב הגוי כולו ורובו ככולו שמ שמעינן מינה שחלה הגזירה בהסכמת הרוב אף על פי שאינם יכולים לקבלה. וכיון ש עקנועם וגזירתם קיימת והפקרם הפקר בדבר שתקנת הצבור הוא דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מהקהל הגולה אם רוב הקהל מסכימים אל גזרת הראשים יכולין מן הדין לכפות המעט להיות צייתי לתקנתם, ואם הם מחניפים ולא הכום קולר תלוי בצוארם, וכתב בסוף דבריו והארכתי לפרש לפי שיש מרבותי שהיו אומרים דהא דתניא ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן הני מילי אם כלם נאותו יחד והוא עמהם ושוב חזר בו אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות ואני אשר עם לבבי כתבתי עד כאן לשונו

והרמב"ן כתב באגרת החרם שלו שהחרם הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשים במסכת משקין ויש צד חמור בחרם זה שאינו כשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאים להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלדים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר שאם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר והחרם שלהם חל על כל החייבים ללכת בתקנתם ונמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס בו ברמ"ח איבריו וכלתו ואת עציו ואת אבניו והרשב"א כתב בתשובה שובה וכן הדין לאנשי העיר שהסכימו וגזרו גזרות או גדרים על אנשי עירם רשאין הם בכך ועובר על החרם וגזרתם חרי הוא מוחרם וכן אם שמו בתקנתם עונש ממון חייב הוא בשתי עונשים עונש חרם ועונש ממון הכל כמו שתקנו וגזרו ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר כיון שנעשה במעמד טובי העיר ובמעמד תלמיד חכם שבהם השאר שלא היו שם חייבין כאותן שהיו אף על פי שהן מוכרחין ואינם חפצים בו, ואין לפרש התשובה הזאת דמיירי במגדר מילתא ותקנתא דהא גזירות או גדרים קאמר וגזרות היינו מילי דרשות שאין בהם אלא גזרה בלבד ועוד שיש תשובה אחרת לו שגלה ד דעתו שם אפילו במילי דרשות דלית בהו מגדר מילתא ותקנתא

וכן מצאתי בתשובה אחת מהאשר"י ז"ל שאמר על ששאלתם צבור שממשמשין ובאין להטיל חרם שכל מי שיש לו מעות במזומן שילום לגוי והלך ראובן ונתן מה שהיה לו במזומן לשמעון שלא היה מכלל התקנה ונתנם לו במתנה גמורה בלא שום תנאי והודיעני אם המתנה ההיא מתנה הואיל ואינה אומדנא דמוכח או דמיא לשטר מברחת ואף אם המתנה ההיא אינה מתנה אם עבר על החרם אי לא דמכל מקום נהי דמתנה ליכא לא גרע מהלואה או נאמר שהחרם חל למפרע משעה שהיו עסוקים בענין וכו'. תשובה על חרם הקהל דע לך דל"ש ערמה והברחה בחרם ש שעושין הקהל על דעת המקום ועל דעתם ולאפוקי מכל מיני ערמות עושים כן וכבר ידוע שזה לא כיון לתקן אלא להברחה בעלמא ואומדנא דמוכח היא אפילו להוציא ממון בכל הני שכתבת אמנם שוגג הוא כי לא היה סבור לעבור על החרם וכי היכי דאומדנא דמוכח מפקה מכלל מתנה הכי נמי מפקא מכלל הלואה ולא תועיל ערמתו כלל וחייב להלוות עד כאן לשונו הרי לך בפירוש שדעתו היא שהציבור יכולין להחרים לכל מה שירצו אפילו בדברי הרשות דלית בהו מגדר מילתא דומייא דהכא שהחרימו שכל מי שיש לו מעות שילווה לו מפני תקון הצבור שלא יהיה מצר להם והחרם חל אפילו על מי שלא קבל החרם שלהם שהרי ראובן לא הלך לתת מעותיו לשמעון במתנה אלא להבריחם מחרם הקהל שמע מינה שלא היה מסכים באותו חרם ואפילו הכי חל עליו החרם וחייב להלוות, וליכא למימר שאלו היה מוחה בדבר לא היה חל עליו החרם אבל מפני שקבל אותו כשנתן מעותיו במתנה לשמעון כי חשב שדי לו בזאת הערמה מפני זה חל עליו דהא מכיון שהערים בדבר כבר גלה דעתו שאינו רוצה לקבל החרם בעבור אותן המעות שנתן לשמעון מיהו ממה שכתב בבתרא הנהו טבחי דאתנו וכו' מכאן דכל בעלי האומניות יכולין להתנות