רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קסד

דאינו אסור משום מגע גוי אלא משום כחו כדעת הרמב"ם ז"ל והיינו משום דגריר אין לאסור מה שתחת הברזא מטעם נצוק ומפי הברזא נמי אינו נאסר מטעם נצוק דאסור נצוק אינו רק מטעם חבור ולרב פפא אין חבור לצדדים וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה וזה ל לשונו ואף על גב דמה שלמטה אסור מכל מקום כיון שאינו נסך גמור שלא שכשך בו לא אחמור רבנן בנצוק וקטופרס דידיה וכן כתב הרשב"א בשם הגאונים כמו שכתב הטור דנצוק לא הוי חבור אלא המערה בתוך היין נסך גמור אבל המערה לתוך הכלי של גוי שלא הודח הנשאר בו מותר אפילו בשתיה וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גוים נאסר כל היין שבכלי העליון וכו' ומשמע דנצוק אינו נוהג אלא כי האי גוונא אם כן מכיון שהפוסקים נחלקו בדין ניצוק אי הוי חבור אי לא ואף מאותן שפסקו דהוי חבור נחלקו אי הוי חבור בכל מקום או ביין נסך גמור בלבד אבל בדבר שאסורו מטעם כחו לא אם כן איה רוב הפוסקים דקאמר הא לא הוו אלא מעוטא דמיעוטא עוטא כמו שכתב המרדכי בההיא דלעיל ואיכא מרבוותא והראיה הגדולה לדברי שהרמב"ם ז"ל עצמו שפסק דנצוק חבור פסק שהעליון אסור בהנאה והתחתון מותר אפילו בשתיה משמע שאינו נוהג בו לא נצוק ולא קטופרס ולא משום יין ביין דפרק שני דעבודה זרה דכל הני לא שיכי אלא ביין מגע הגוי אבל היכא דאין אסורו משום מגע אלא משום כחו לא שייך התם שום חד מכל הני ומה שאמרו הגדולים היכא שיין האסור שוכב עליו ומתערב בו הוא יותר חמור מנצוק היינו לענין המחלוקת של נצוק דאפילו דמאן דלית ליה נצוק אית ליה הא משום דמחובר בו אבל היכא דלא שייך נצוק אפילו למאן דאמר נצוק חבור לא שייך נמי הא עיין ההבדל. עוד כתב והוצרך רש"י ז"ל לומר שאסור רוצה לומר אסור בשתיה מאחר שנראה לו דשרי רוצה לומר שרי לגמרי תימא כי הנה רש"י עצמו כתב הטעם ואמר אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך וממילא דשרי רוצה לומר שרי בשתיה ואין לומר מנה ליה לרש"י לאוקומי בלא שכשוך ובנקב צר אימא בנקב דחב ובשכשך קא מיירי דהא סתם ברזא בנקב צר קא מיידי אי נמי על כרחך בנקב צר קא מיירי דאי בנקב רחב ובשכשך זה אי אפשר דהא אם הכניס אצבעו לחלל החבית ושכשך בו כל היין שבחבית אסור ואפי' לא שכשך בו מידי דהוי בפיה ושולי' כמו שכ' רשב"ם בשם רש"י ז"ל ואם לא הכניס אצבעו בחלל החבית רק בחלל הקנה או בעובי החבית ושכל ך בו הא נמי כל היין שבחבית אסור הוא דכי פליגי רבי יהודה ורבנן הני מילי על ידי נגיעה אבל ידי שכשוך לא דהכי משמע לישנא דנגע בו טבול יום טמא דקתני בבריתא דהא לא שייך שכשוך לגבי טומאה. ועוד מכיון דרב יימר מוקי למילתיה דרב פפא כתנאי אם כן התם נמי בנגיעה קא מיירי דומיא דכוותיה ועוד אי בשכשך קא מיי'י ונאמר היין שבברזא בהנאה אם כן היה נאסר כל היין דהא אפילו למאן דאמר נצוק אינו חבור הכא מודו דמשום דגרע טפי מנצוק וכל שכן לרש"י ז"ל דסבירה ליה נצוק חבור אבל השתא דמוקי ליה בנגיעה בלא שכשוך דאין כאן אסור הנאה ולא הוי יין נסך גמור אתיא שפיר דאינו אוסר מטעם הנצוק שאר היין שבחבית משום דנגיעה בלא שכשוך חומרא יתירא הוא דאחמור רבנן דהא אין דרך נסוך בכך ומשום הכי לא אסרוהו בהנאה ולא על נצוק דידיה מיירי דדמי לכחו דהויא ליה חומרא דרבנן ולא אחמור בנצוק דידיה כדפסק רש"י לעיל עוד כתב מאחר שנראה לו דשרי רוצה לומר שרי לגמרי מדלא חלק תימא הא באיסור נמי לא חלק ומאי חזית לפרושי שרי שרי לגמרי ואסור אסור בשתיה לבד אימא דאסור רוצה לומר אסור לגמרי בין בשתיה בין בהנאה מדלא חלק ושרי רוצה לומר שרי בהנאה. עוד כתב שאם היה ששרי רוצה לומר שרי בהנאה לבד לא היה לשון אחרון כיחידאה וכו' פי' אם היה ששרי רוצה לומר שרי בהנאה אבל בשתיה מיהא אסור א"כ מצינן לאוקומי לישנא בתרא דרב פפא כרבנן וכי פליגי היינו בשתיה דלרבי יהודה לית ליה חבור לצדדים לאסור אפילו בשתיה אלא דווקא מפיה ומשוליה אבל מצדיה לא ולרבנן אפילו מצדיה נמי הוי חבור כמפיה ומשוליה ודוקא לאסור בשתיה אלא בהנאה לא דלא החמירו בו רבנן כולי האי והכי מפרש לה איהו גופיה לקמיה וזה תימא גדול דאם כן לישנא קמא נמי אתיא כרבנן ואין חלוק לפי זה הפירוש בין לישנא קמא ללישנא בתרא רק שללישנא קמא לא נצטרך להחמיר לאסור בהנאה לההוא דגריר וללישנא שנא בתרא אסור בהנאה לההוא יין ד דעד ברזא דמשום דגריר אחמירו ביה רבנן כי כן פירש הוא עצמו למטה מזה המאמר, ועוד מינה ליה לרש"י דפירוש שרי רוצה לומר לגמרי דהיינו אפילו בשתיה כי היכי דלהוי לישנא בתרא כיחידאה אימא מאי שרי בהנאה ולישנא קמא דוקא כיחידאה ולישנא בתרא כרבנן והלכתא כלשנא בתרא דרב פפא. עוד כתב ולפי זה נראה שצריך לומר שאותם שסוברים שרי רוצה לומר שרי בהנאה לבד סוברים שלישנא בתרא לא אתייא כיחידאה לא ידענא מינה ליה הא דדילמא אינהו נמי סבירה להו דתרי לישני דרב פפא אתייא כיחידאה ומוקי להו לפלוגתייהו דרב יהודה ורבנן באסור הנאה אבל בשתיה כ"ע מודו. עוד כתב ומדפירש שהנקב צר ואינו יכול לשכשך שמע מינה דאף ללישנא קמא אם היה הנקב רחב שהיה יכול לשכשך היה הכל אסור ואף אם לא שכשך מדקתני ואינו יכול לשכשך ולא קתני ולא שכשך עד כאן, בהא ודאי שפיר קא דייק אלא שהוא חושב שברוחב והצרות תליא מילתא והא לא משמע מהאי לישנא דמהי תיתי ליה הא אי משום דקאמר והנקב צר כבר פרשתי שהוא ראיה על נתינת הטעם שנתן על מה שפירש שאמר דאסור אינו רוצה לומר אסור בהנאה ונתן טעם ואמר שהרי אין שכשוך, אחר זה הביא ראיה בדבריו ואמר שהרי הנקב צר כדפרישית דסתם ברזא נקב צר הוא וכדפירש מהרר"י ס"ל ז"ל בדבריו והוא הדין אם היה רחב רק שנודע לנו שלא שכשך ואי משום דקאמר ואינו יכול לשכשך ולא לאמר ולא שכשך דילמא רש"י ז"ל טעמא אשמועינן והכי קאמר כיון דעובדא דרב פפא מיירי בלא שכשוך אמאי לא קא מפרש לה בלא שכשוך אבל קא פסיק ותאני סתמא דמשמע בין שכשך בין לא שכשך ומשני כיון דהנקב צד ואינו יכול לשכשך פירוש שלא יתכן שם שכשוך אין צורך לפרש ולומר שלא שכשך דהא ודאי בלא שכשך קא מיירי אבל אלו היה מדבר בנקב רחב שהיה אפשר שיפול שס שם שכשוך אז היה ודאי היה מפרש לומר בלא שכשך כדי שלא נפרשהו בין שכשך בין לא שכשך תדע דהא רש"י עצמו כתב למעלה