רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קנג

כמותו אם שייך כאן אומדנא דרבי שמעון בן מנסיא דפרק יש נוחלין והשיב נראה לי אחר שנתן לקהל וכבר בא לידי הגבאי שוב אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים והקהל יעשו הטוב והישר בעיני השם ואדם דכל דאתי אדעתא דידהו קא אתי כדאמר רב אשי בפרקא קמא דבבא בתרא וכו' דמשמע דכיון שנתנה ליד הגבאי שוב אין להם לבעלים כח על הצדקה ההיא כלל אפילו להקדיש לעניים שהם מקרוביו משאר עניים דעלמא אע"ג דאומדנא דדעתא היא שאלו ידע שקרוביו יתענו ויצטרכו בה לא היה מקדיש אותה לקהל ולא היה נותנה לגבאין ודמייא לאומדנא [(דר' שמשון)] דר' שמעון ב"מ ליכא לדיוקי מינה מכ"ש שאין כח ביד הבעלים להוציאה מאותו הכנסת מאחר שכבר באת לידי הגבאים של אותו כנסת שנדר אותה שם משום דהא מילתא דהשכרת הרב וכיוצא בה הוייא בכלל לשנותה לכל מה שירצו ולא תלייא אלא לקהל שכל זמן שהיא בידם ותחת רשותם יש להם לקהל לשנותה אפילו לצרכי צבור ולבטל דעת המקדיש שהקדישה על מנת שישכירו רב מהריוח שלה משום דכל המקדיש על דעת כל הקהל הוא מקדיש כמו ששנינו בברייתא ולשנותה לכל מה שירצו אבל לענין שיוכל להוציאם מידם ולהוליכם לבית הכנסת שהלך להתפלל בו ולקבוע שם תפלתו לא יצא מתחת רשותו אף על פי שנתנה ביד הגבאים משום דאומדנא דדעתא היא שלא בחר להקדישה לבית ההוא אלא מפני שהיה קובע שם תפלתו כדאוכחנא לעיל וכל שכן כשהכנסת שהלך עתה להתפלל בו הוא בשם הכנסת הראשון בעצמו שאין כאן שנוי כנסיות כלל, ואם כן מאחר שכל הנודרים והמתנדבים אינן נודרין ומתנדבין אלא על דעת זו מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל למנע ההקדשות שלהם מלהוציאם מידי הגבאים להוליכם בבית הכנסת שרוצים לקבוע תפלתם שם והלא אין זה דומה אלא כמי שפרש בעת נדרו שעל תנאי זה הוא נודר ומתנדב שבזה אין חולק כלל וכל שכן כשהכנסת שהולכים שם הוא כשם הכנסת שיוצא משם שאין כאן שנוי כנסיות ובן בנו של קל וחומר כשהכנסת שיוצא משם הוא מבעלי המחלוקת שלו דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר ולא התנדב כדפריש בשלהי הגוזל ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין ותפוק לה בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני דמינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו משמע דאי לאו משום האי טעמא הוה נפקא בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ואם כן בנדון דידן דלא שייך האי טעמא דמינח ניחא להו אפי' בכל דהו ודאי מוציאין אותן מיד הגבאי משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר מה שנדר וליכא למימר דאף על פי כן מכיון שנתנו ליד הגבאי ולא פרש תנאו בשעה שנתנן לידו אחולי אחליה לתנאיה דהא בכתובות פרק המדיר גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם דפליגי בה רב ושמואל רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט פרשה אביי למלתיה דרב ואמר לא תימא דטעמיה דרב הוא משום דכיון שכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאי כלומר ותלמוד מכאן שכל המתנה תנאי בתחלת המעשה ובשעת הגמר לא הזכיר תנאו שמחל תנאו ובטלו הא ודאי ליתא דלעולם על דעת התנאי עושה מה שעושה ואינו מוחל תנאו אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלמא שמעינן מעינץ מיהא דכל זמן שלא בטל תנאו בפירוש אינו בטל ולא אמרינן כיון שנתנו ליד הגבאי ולא פירש בו שום תנאי ודאי אחולי אחליה לתנאיה וכן פירש שם בהדיא לא תימא קסבר רב אחולי אחליה לתנאי וכתובה בעי למיתב לה אם גרשה אלא טעמא דרב לענין גט בלבד הוא דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפילו מצא עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה. והא דנסתפק לכון גם כן היכא דמתו הבעלים ובניהם קיימים אם הם עומדים במקום הבעלים אי לא נראה לי לעניות דעתי דבמקום הבעלים קיימי דהא אומדנא דדעתא הוא שלא כיונו הנודרים והמתנדבין לידור ולהתנדב בבית הכנסת שהקהל מתפללים בו יותר משאר הכנסיות אלא כדי שיהיו הקדשותיהם שמורים ומושגחים שם מהם ומבניהם ומכל קרוביהם ומתפללים שם שאם יצטרכו גניזה ושמירה יתירה מגנבה ואבידה ומקלקול וכיוצא בהם הם יהיו המשתדלים בם יותר משאר כל הקהל כמו שאנו רואים היום בעינינו ולא יהיו כשאר ההקדשות שאין להם בעלים או שנשתקע שם הבעלים מהם שאין שום אדם משגיח עליהם כי אם הגבאים לבדם ולפעמים הם מתרשלים בדבר והם נגנבים או אבודים או מתקלקלים וכשיקרה כזה אין שום משניח בהם לתקנם או להשתדל במציאותם והוה ליה כקדרה דבי שותפי דלא חמים ולא קריר. ועוד כדי שיהיה לו ולכל קרוביו המתפללים שם כבוד ותפארת מכל אנשי קהלתו ומכל ענייניהם שהרי אנו רואים היום שכל אנשי הקהל משתדלים בכל מאדם להביא בתוך קהלתם אנשים נדיבים בעלי צדקה ומכבדים אותם כל הקהל יותר מכל שאר אנשי הקהל ויש להם למקדישין טובת הנאה בזה וכיון שכן הוא אם כן גם הקרובים הם בכלל האומדנא כמו הבעלים עצמם וכן משמע נמי מההיא תשובה דהרא"ש ז"ל המתחלת על אודות הצדקה שמתנדבים לצורך בית הכנסת וכו' שכתב שם ואם קרובי נותני הצדקות יקראו תיגר על השנוי לא חיישינן לפעייתו כדמשמע מההיא דערכין דקאמר וטעמא דגוי מפעא פעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי אלמא גבי גוי חיישינן דמפעא פעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי אלמא גבי גוי חיישינן דמפעא פעי אבל ישראל ציית לדברי חכמים עד כאן לשונו ואי סלקא דעתך דקרובי הבעלים לאו במקום בעלים קיימי למה ליה לאתויי ראיה מהא דקאמר בערכין אבל ישראל ציית לדברי חכמים הא אפילו אם תמצא לומר דישראל נמי מפעא פעי מכל מקום הני מילי לפעיית איהו גופיה אבל לפעיית קרוביו לא אלא שמע מינה דקרובים נמי במקום בעלים קיימי וכן משמע נמי מההיא דערכין דקאמר טעמא דגוי מפעא פעי ואיכא חלול השם שהוא הולך וצועק ראו היהודים איך מכרו הכלי שהקדשתי בכנסת שלהם וכיון דמשום חלול השם הוא מה לי גוי עצמו מה לי קרוביו הא בין בפעייתו בין בפעיית קרוביו איכא חלול השם אלא לאו שמע מינה דלא שנה הוא לא שנה קרוביו חיישינן לפעייתן ואסור למכרה ולשנותה כל זמן שלא נשתקע שם הבעלים ממנה ואם כן הוא הדין נמי בישראל דקאמר דלא מפעא פעי לא שנה הוא לא שנה קרוביו קאמר אלמא דקרובי הבעלים במקום הבעלים קיימי. ואם תאמר מה ראיה מזה דילמא גבי פעייא דטעמא משום חלול השם הוא אין לחלק בין