רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קנב

שות' בהם לגבי אות הנא' דמטייא להו ואין זה צריך לפנים

אבל הא דנסתפק לכון אם יחלקו כל ההקדשות . בכללן או אותן דלית להו בעלים בלבד והשאר יקחום הבעלים כל אחד בכנסת שהוא מתפלל בו נראה לי לעניות דעתי ששורת הדין נותנת שיקח כל אחד את שלו בכנסת שהוא מתפלל בו ואף על גב דלכאורה משמע דכיון דנתנום ביד הגבאים כבר יצאו מכחם ושוב לא נשאר להם שום כח בהם כדתניא בפרק קמא דערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה ותניא בפרקא קמא דבתרא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ואם כן מכיון דיש בידם לשנותה לכל מה שירצו ואין בידו לעכב דלא חיישינן לפעייתו כדלעיל שמעינן מיהא דאין לו יכולת להוציאם מהכנסת ש שלהן להוליכן בכנסת שהוא מתפלל בו דאם לא כן היאך יכולים לשנותה לכל מה שירצו ואינם חוששים לפעייתו ילך להתפלל בכנסת אחר ויוציאנה מהכנסת שלהם לגמרי דדוחק הוא לומר דבדליכא כנסת אחר מיירי ולא היא דהא בתוספתא דפרק הגוזל קתני בהדיא האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת יתנם לבית הכנסת הרגיל בו ואם היה רגיל בשניהם יתננו לשניהם והאומר תנו מאתים זוז לעניים יתנם לעניי אותה העיר וטעמא דידהו אינה אלא משום דאומדנא דדעתא היא דכל הנודרים סתמא על אותו כנסת שרגילים בו הם נותנים דמסתמא כל אחד אוהב שיהיו הקדשותיו בבית הכנסת שמתפלל בו יותר משאר כנסיות ושיפרנס עניי קהלתו יותר מעניי שאר הקהלות דומיא דשכיב מרע שאמר נכסי לטוביה ומת ובאו שנים ששמם טוביה וכל אחד מהם אומר אני הוא שתלמיד חכם קודם או השכן קודם ואם כן כיון דאומדנא דדעתא הכי הוא תו ליכא לספוקי בנדון דידן אם יקח כל אחד ההקדש שלו לאותו כנסת שמתפלל בו אי לאו דוקא הוא אם בנודרים סתמא אמרינן אומדנא דדעתא היא שעל אותו כנסת שמתפלל הוא נודר בנדון דידן שנדרו בפירוש שיהיו הקדשותיהן באותו כנסת שמתפללים בו וגלו דעתן שאינן מתרצים שיהיו הקדשותיהן אלא בכנסת שמתפללים בו מבעיא ובן בנו של קל וחומר כשאותו כנסת שיצאו משם הוא במחלוקת ובקטטה עמהם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדרו מה שנדרו דכי האי גונא פריך בשילהי פרק הגוזל קמא אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני אנן סהדי דמנח ניחא לה בכל דהו וכדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמילו דליכא לתרוצי הכא כמו שתרצו התוספות על מה שהקשו אי הכי אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ותרצו דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא, אלא כמו כן במוכר ומוכר מקנה ליה אדעתא דהכי דהא לא דמיא הא אלא לאשה בקדושין דבדידה לחודה תלייא מילתא הכא נמי בנודרין לחודיהו תליא מילתא וכל זה אין אנו צריכים לו אלא כשיוצא הנודר מאותו כנסת שנדר בו לקבוע תפלתו בבית הכנסת אחר אבל בנדון דידן שאינו יוצא מהכנסת שנדר בו שהרי שתי הכנסיות הללו בשם אותו הכנסת שנדר בו הם נקראים לית דין ולית דיין דלא יקח כל אחת את שלו בב"ה שהוא מתפלל בו בממה נפשך דאי בתר אומדנא קא אזלת הרי הוא מוליך הקדשותיו בבית הכנסת שהוא מתפלל בו ואי בתר הכנסת שנדר בו קא אזלת הרי שתי הכנסיות הללו בשם הכנסת הראשון הם נקראים ואם כן מ"ל זה ומ"ל זה ומההיא דערכין לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דכי היכי דלגבי שנוי לשנותה לצרכו ואח"כ ישלם יש בו שני מיני אומדנות השונות זו לזו דקודם שהגיע לידי הגבאי אמרינן דאומדנא דדעתא דלדעת כן הקצה אותה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת כדפירש"י ז"ל ואחר שהגיע לידי הגבאי אמרינן דאדרבא אומדנא דדעתא היא דלדעת כן נתנה לגבאים שאם יצטרך לטול אותה ולשלם אחר תחתיה שלא יהיה רשאי הם הכי נמי לענין אם היא תחת רשותו שיוכל לעכב שלא לשנותה לדבר אחר ממה שהקצה אותה הוא או שיוציאנה מיד הגבאי שיוליכנה בכנסת שהוא הולך להתפלל בו יש בו שני אומדנות הפוכות זו לזו דלענין השנוי אמרינן דאומדנא דדעתא היא דלדעת הקהל הקצה אותה ולא על דעתו ולפיכך יכולין הקהל לשנות לכל מה שירצו ואינו יכול הנודר לעכב על ידם ולענין שיוכל להוציא מיד הגבאים להוליכה בכית הכנסת שהוא מתפלל בו אמרינן אומדנא דדעתא הוא שלא הקצה אותם אלא על דעתו שתהי' ברשותו להוליכה בבית הכנסת שהוא מתפלל בו ולא על דעת הקהל שאם ירצו למנעו אין זה בידם. ואם תאמר והיאך נוכל לקיים שתי האומדנות הללו שהן הפוכות זו לזו בשלמא שתי האומדנות הראשונות אף על פי שהם הפוכות זו לזו אינם סותרות זו לזו משום דחדא בקודם שבאת ליד הגבאי וחדא לאחר שבאת ליד הגבאי אלא שתי האומדנות השניות ששתיהם בזמן אחד דהיינו לאחר שבאת ליד הגבאי היכי משכחת לה לקיים את שתיהן שלא יהיו סותרות זו לזו והלא כשהקהל באין לשנותה ורואה שאינו יכול למונעם מפני האומדנא הזאת שאנו אומרים שעל דעת הקהל הקצה אותה יוכל לצאת מהכנסת ההוא לכנסת אחרת ואז יוציאנה מידי הגבאים של הכנסת להוליכה בבית הכנסת שהלך שם ולא יוכלו למונעו לפי האומדנא השנית שאנו אומרים שעל דעתו הקצה אותה שתהיה ברשותו להוליכה לאי זה מקום שהוא מתפלל בו ונמצא שלא תוכל למצוא מעולם שישנו אותה הקהל כפי מה שירצו אם לא כשיסכים גם הוא עמהם ואם כן מאי רשאין בני העיר לשנותה לכל מה שירצו דקתני בבריתא משום דסתמא קתני משמע דבכל ענין קמיירי דאם לא כן הוה ליה לפרושי במה דברים אמורים בשאין שם בעליה או בית הכנסת אחר וכו' והא לא קשיא ולא מידי דכיון דגלי דעתיה דאינו יוצא משם להתפלל במקום אחר אלא כדי לבטל דעת הקהל שלא יוכלו לשנותה לרצונם שוב אינו יכול להוציאה משם להוליכה בבית הכנסת האחד שהלך שם להתפלל מפני שאין זה אלא כמערים ובכי האי גונא ליכא אומדנא דדעתא ומההיא תשובה דמהר"ם שהביא המרדכי בפרק השותפין ששאלו ממנו על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשלוח ולשכור רב הישר בעיניהם והקרן יהיה קיים ונאסף האיש ההוא אל עמיו והניח חיים לכל ישראל ואחר מותו השכירו הקהל רב אחד שהוא קרובו ונמצא רב אחד נשוי מבנות המקדיש גדול