רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קמח

שכן הוא אין עשיית הלבנים או קנייתם אלא הזמנה בלבד ואם כן אין לאוסרן משעת הזמנה דשמא ימלך בם ולא יבנם וישארו בהתרן כשאר לבנים דעלמא אבל המעות שנגבו כדי לבנות בית הכנסת או בית המדרש או לקנות ספר תורה או מטפחות לספר תורה כשנגבו לא נגבו על דעת זו שאם לא יקנו בהם ספר תורה או בית הכנסת או בית המדרש שיחזרו ויתנו אותם לבעליהם וישארו בהתרן כשאר מעות החולין שלהם עד שתקרא גבייתם זו הזמנה בלבד דשמא ימלכו ולא יקנו מהם לא ספר תורה ולא בית הכנסת ולא בית המדרש וישארו בהיתירן כשאר מעות החולין שלהם דאנן סהדי דמשעה שנגבו מיד כבר נתיאשו הבעלים מהם שאפילו אם ימלכו ולא יקנו שום אחד מאותם ההקדשות לא יחזרו לקחת אותן מיד הגבאים לעשותם חולין הלכך גבייתן לאו הזמנה היא אלא מעשה ממש, ולכן הטור עצמו לאחר שכתב וכן אם גבו מעות לבנות מהם בית המדרש או בית הכנסת או ספר תורה או מטפחת ספר תורה ורצו לשנותן מהצורך שגבו אותן אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה חזר וכתב ואם בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת דינו כב"ה ומיהו אינו קדוש אלא משישתמשו בו ואפילו בנאוהו מתחלה לשם ב"ה וע"כ א"א דבריו אלא כדפרישית. ובירושלמי בנייה לשם חצר והקדישה אימתי קדשה מיד או בשעת תשמיש נשמיעינה מן הדא העושה תיבה לשם ספר מטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהם הספר מותר להשתמש בהם הדיוט משנשתמש בהם הספר אסור להשתמש בהם הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא משעת תשמיש זו שבניינה לשם חצר לא כל שכן. ואפילו אם תמצא לומר דאיכא קצת נודרים בזמן הזה שנודרין סתם לומר הרי מעות הללו להקדש או הרי פירות הללו וכסות וכלים הללו דהוו סתם הקדשות לבדק הבית לדעת הרמב"ם והסמ"ג ושאר הגאונים דלעיל עדיין יש לומר דאף על פי כן כיון שמותר לפדותם לכתחלה בזמן הזה אפילו בפרוטה מן התורה אלא שחכמים עשו שלא יפדה בפחות מד' זוזים כדי לפרסם הדבר כדתנן בערכין פרק המקדיש שדהו אם כן הרי הקהל יכולים לפדותם בארבע זוזים שהוא דבר מועט וישליכו אותם לים המלח וישארו ההקדשות בידם לעשותם כרצונם ומכיון שכן הוא הרי הן כשאר הקדשות שנדרו בפירוש לבית הכנסת או לעניים שהם ברשות הקהל לעשות בהם כרצונם ואם כן בסתם הקדשות נמי אף על גב דהוו סתמן לבדק הבית כדעת הרמב"ם והגאונים דלעיל מכל מקום שייך בהו לומר דכל הנודרים על דעת כן נודרים כדפירש רש"י אלא שכל זה אינו רק לפירוש הרי"ף ז"ל שפירש ההיא בריתא דעבודה זרה דאין מקדישים ולא מעריכים בזמן הזה ואם הקדיש או העריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח דמיירי בדלא פריק להו אבל אי פריק להו אפילו בשוה פרוטה שפיר דמי כי היכי דלא תקשי הך בריתא לההיא דגרסינן בערכין פרק המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבעה זוזי אוחיל עליהו ושדי בנהרא ולשתרו לך ופירש הרשב"א לדברי הרי"ף ונראה שדעת רבינו ז"ל הוא בענין זה דהכא במתניתין תני דינא והתם בערכין אשמועינן רב יהודא תקנתא וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל ממה שהביא הבריתא של עבודה זרה דאין מקדישים ולא מעריכין בזמן הזה וכו' בצורתה ומיד כתב אחריה סמוך לה ההיא דרב יהודה משמע דבתחלה אשמועינן דינא והדר אשמועינן עינן תקנתא, וכן נראה גם כן ממה שכתב בפירוש המשנה אבל מי שהקדיש לבדק הבית בזמן הזה מותר לפדותה בדבר מועט וכו' וממה שכתב בסוף הפלאה מותר לפדות הקדשות בזמן הזה ולא חלק בין מקרקעי למטלטלי אבל לפר"ת שפרש הבריתא דאין מקדישין וכו' דמיירי במטלטלין דוקא דאפשר להוליכם לים המלח ולהכי קנסינן ליה שיוליכן לעצמן לים המלח וההיא דרב יהודא מיירי במקרקעי דוקא דלית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד לה כשמואל וכמו שנראה גם כן מדעת הסמ"ג ממה שכ' במצות בעשה קל"ה מסקינן בפ' המקדיש שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאינן ראויות לבלוי דתו לא שייך לומר אומדנא דדעתא עתא בסתם הקדשות של קרקעות בזמן הזה צריך לומר דכל הנודרים בזמן הזה בפירוש הן נודרין כדלעיל, אך קשה בעיני מאד דבשלמא לפירוש הרי"ף והרמב"ם ז"ל מצינן לפרושי למילתיה דרבא דקאמר בפסחים בפרק כל שעה ובכתובות בפרק אף על פי וביבמות פרק החולץ ובפרק אלמנה לכהן גדול ובקמא פרק החובל ובגיטין פ' השולח הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד שנראה מזה שמי שהיו עליו חובות או כתובת אשה ואחר כך עמד והקדיש נכסיו אין האשה ולא הבעל חוב גובין מן ההקדש כלום אף על פי שהם מוקדשים מן ההקדש דמיירי בהקדש דקדושת הגוף דוקא כגון בהמה למזבח או באסור הגוף כגון אצטלא דפרסיה אמיתנא דכהן גדול דגופו אסור להדיוט אית ביה כח להפקיע ש שעבודא דהדיוט כי היכי דלא תיקשי עליה הא דגרסינן בערכין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגרשה רבי אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן ההקדש והא דגרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנונייא על ההקדש והא דגרסינן בשבועות אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש ליפרע מנכסי הקדש דמצינן לפרושי מכל הני דבהקדש דקדושת דמים דוקא קא מיירי דכיון דאין גופו אסור להדיוט ואין גופו קדוש אלא לדמיו בלבד לא אלים כחיה לאפקועי ש שעבודייהו דאשה ובעל חוב דקדמי מיני אי נמי כדמשנו קושיית הברייתא דלעיל מההיא דרב יהודה דערכין דתנא ברא אשמועינן דינא ורב יהודא אשמועינן תקנתא הכא נמי רבא אשמועינן עינן דינא והני אחריני אשמועינן תקנתא וכדמשמע נמי ממילתא דהרמב"ם ז"ל ממה שכתב בהלכות ערכין בפרק שביעי המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשיפדה מהקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודם עומד על הקרקע הזו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמו ומכר לשני שהיא טורפת מן השני וכיצד פודין את הקרקעות משביעים את האשה או הבעל חוב תחלה כדרך כל הבא ליפרע מן נכסים משועבדים ואחר כך מכריזין עליהם וכו' עד