רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קמז

לאחרים רק שיהיה הקדש גמור אלא שאמרו סתם הרי זה הקדש הם נחשבים להקדש גמור ואם היתה בהמה נועל דלת בפניה וכן כתוב בספר התרומות אין מקדישין וכו' על כן לא יאמר אדם בזמן הזה אני נותן זה להקדש אלא אני נותן זה לצדקה וכן כתוב באור זרוע הגדול אסור לאדם לומר הריני מניח ספר זה להקדש או ממון זה להקדש לפי שאוסרו על כל העולם כלו אלא כך הוא מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצרכי צבור עד כאן לשונו ודבר תימא הוא שהרי מעשים בכל יום בכל תפוצות הגולה שמקדישין בזמן הזה בסתם כסות וכלים ופירות ונותנים אותם לעניים ואין מניחים אותם שירקבו ומקדישים סתם כמה וכמה מעות ונותנים אותם כלם לעניים ואינם משליכים אותם לים המלח ועל כרחך לומר שהם סוברים שפירוש הבריתא ההיא אינה בסתמא כמו שחשבו הם ושמא יש לומר בכל המקדישין בזמן הזה אינם נוהנים לומר בסתמא הרי מעות הללו או כסות וכלים הללו להקדש אלא הרי המעות הללו או כסות וכלים הללו הקדש לעניים או לבית הכנסת והמטפחות הללו או הכפורת הזה לספר תורה והפרוכת הזה להיכל והשמן הזה למאור והמנורה או העששית להאיר לבית הכנסת והבית הזה לבית הכנסת להתפלל בו או לדור בו העניים ואיך שיהיה על כרחך לומר דהני הקדשות דהאידנא אינן אלא או לעניים או לספר תורה ולבית הכנסת וכיון שכן הוא הרי הן בכלל האומדנא כמו הקופה והתמחוי ושייך בהו לומר כל הנודרים על דעת כל הקהל או רובו הם נודרין דאי לא תימא הכי היאך רשאים לתת אותם לעניים ודוקא מעות ושאר דברים שאין שם הבעלים ניכר בהם אבל כלים וכסות כגון מנורה ועששית ופרוכת וכפורת וכיוצא בהם ששם הבעלים ניכר בהם אין הצבור יכולים לשנותם אלא לדבר מצוה בלבד כל זמן שלא נשתקע שם בעליהם מעליהם כדמשמע מההיא דערכין דתנו רבנן ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר מצוה לא שנא לדבר הרשות אמר ליה רבי אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר אבל אם נשתקע שם בעלים מעליהם יכולים הצבור לשנותם אפילו לדבר הרשות מידי דהוי דומיא דתמחוי וקופה דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות כפירוש רש"י ורבי ירוחם והרמב"ם ז"ל וכמו שהכריע הרא"ש ז"ל והא דתנן בפרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחים בדמיו תיבה וכו' אבל אם מכרו תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו רחובה דמשמע דלא מצו לשנויי אפי' לדבר מצוה אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה וכל שכן לדברי הרשות בשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי אפילו למשתי ביה שיכרא ופירש רש"י לא שנו דאין משנין אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה וכו' והטעם בזה הוא לפי שכל המתנדבים על דעת הקהל הם מתנדבים ואף על פי שפרשו הנודרים בהדיא שהמנורה שהתנדבו בו לא תהיה אלא להאיר אף על פי כן אומדנא דדעתא היא שעל דעת הקהל הן נודרין שאם יסכימו למוכרה ולשנותה למצוה אחרת קודם שישתקע שם בעליה ממנה או אפילו לדברי הרשות לאחר שישתקע שם בעליה ממנה שיהא הרשות בידם דלב בית דין מתנה עליהם אף על פי שהקצה אותה להאיר בלבד דהא מילתיה דרבא אבל אותן שהוזכרו במשנה קאי אפילו בדברים שהם חמורים מבית הכנסת ואף על פי שהנודר עומד וצווח וקורא תיגר על זה ואומר שאינו מפויס שימכרו אותה אלא שתהיה בכנסת להאיר בלבד לא משגיחין ביה וראיה מההיא דפרקא קמא דערכין דלעיל דדיק תלמודא טעמא משום דגוי מפעא פעי אבל ישראל דציית לדברי חכמים ולא פעי שפיר דמי אלמא מן הדין הוא ישראל דלהוי ציית לדברי חכמים שאמרו רשאים בני העיר לעשות וכו' ולשנותה לכל מה שירצו ולא יקרא תיגר על זה דלהוי מפעי פעי ומאחר שמן הדין הוא דלא לפעי אף אם ימצא שום בר ישראל דלא ציית לדברי חכמים ומפעה פעי לא חיישינן לפעיה זו דלא שייך אסור בשנוי אלא בגוי דוקא דפעי ואמר ראו היהודים שמוכרין ההקדש שהקדשתי לכנסת שלהם לעצמם ואיכא חלול השם אבל ישראל דלא ציית לדברי חכמים ליכא חלול השם בזה וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשובה אחת כזה והא דאסור לשנותה כל זמן ששם בעלים עליה לדברי הרשות לא קמיירי אלא בשהדליקו בה שכיון שנשתמשו בה להקדש חל עליה קדושה ושוב אינם רשאים לשנותה לדברים של חול כל זמן שלא נשתקע שם בעליה ממנה משום דכל זמן ששם בעליה עליה אם משנין אותה לדברים של חול איכא קצת חלול השם שנראה מוציאים אותה מקדושתה אף על גב דמדינא מצו לשנותה לכל מה שירצו אפילו לדברים של חול כדרבא דפירש בני העיר דשרו למכור בית הכנסת וכל אותם השנויים במשנה שהם יותר חמורים ממנה אפילו למשתי ביה שיכרא אבל כשלא הדליקו בה עדין לא בני העיר בלבד מצו למכרה ולשנותה לכל מה שירצו אלא אפילו הוא עצמו מצי למכרה ולהשתמש בה לכל צרכיו ואחר כך יפרע כדי לקיים נדרו דהא קיימא לן כרב חסדא דפרק נגמר הדין דאמר האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפלין וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי ואף על גב דפליגי ביה אביי ורבא גבי אורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא אנן כרבא קיימא לן דהלכתא כרבא לגבי אביי בכל תלמודא בר מיעל קגם ואם תאמר אי הכי כשגבו מעות לבנות בית הכנסת או בית חמדרש או לקנות ספר תורה או מטפחות לספר תורה אמאי אין משנין אותה אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה והלא עדיין לא השתמש בהן הקדש ואין שם אלא הזמנה בלבד וכן הא דתניא בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה אם עד שלא בא ליד הגבאי באי מותר לשנותה משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה כי הגיע ליד הגבאי מאי הוי הרי אין שם אלא הזמנה בלבד יש לומר דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה דלא מקרייא הזמנה אלא דומייא דאורג בגד למת שהבגד ההוא עצמו אין כונתו לאוסרו עליו אלא לאחר שיפרסנו על המת ומכיון שכן הוא אין אריגתו אלא הזמנה בלבד וא"כ אין לאוסרו משעת ההזמנה דשמא ימלך בו ולא יפרסנו עליו וישאר בהתר וכשאר בגדים דעלמא ודומייא דלבני חדתי שאין כוונתו לאוסרן עליו אלא לאחר הבנין והתפלה בו ומכיון