רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קמה

דקאמר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ופירוש במעמד אנשי העיר בפרהסיא ש שעושין הדבר בפניהם ואין מוחה בידם אבל אם יש מוחה בדבר אז צריך שנלך אחרי הרוב דלעולם בתר רוב דעות אזלינן וכן פירש ראבי"ה בהדיא במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם לא עשו הדבר בצינעא שלא יתגלה שאם תפרש שאמרו כולם בפירוש הרי אנו מתרצים אם כן לא עשו שבעה טובי העיר אלא כולן, וכתב המרדכי ונראה לומר שאם מוחה אחד מבני העיר בדבר שראשי הקהל רוצים לעשות או לתקן או לגזור חרם אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חל החרם והתקנה ואם לא הסכימו הקהל עם ראשי הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות בידם דמה לי בתחלה מה לי בסוף אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט מיחו חלה הגזירה עליהם בעל כרחם כדגרסינן בעבודה זרה בפרק קמא אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא גוי כלו אין אי לא לא ובפ"ק דהוריות מייתי לה ומפרש דלאו דוקא כלו אלא אפילו רובו דרובו ככולו וכן כתב האשרי בהדיא בהסכמת בני העיר או טובי העיר הממונים על הדבר

ומה שכתב הרשב"א בתשובתו דלעיל דכל המקדיש על דעת שבעה טובי העיר הוא מקדיש צריך לומר דבמכרוהו לו בפרהסיא במעמד אנשי העיר ולא נמצא שום מוחה במכירתם קמיירי כדרבא כדפרשינן שינן לעיל דבכה"ג אין הפרש בין דעת שבעה טובי העיר לדעת כל הקהל וכל המקדיש ודאי על דעתם הוא מקדיש אבל כשיש מוחה בידם ורוב הקהל אינם מתרצים במה שהם רוצים לעשות אין בדבריהם כלום מה שירצו רוב הקהל הוא העיקר משום דבכל הדברים השייכים לקהל כל הקהל בכללו נקראים בית דין וצריך להמשך אחרי רוב דעות הקהל ולא אחר טובי הקהל כדמשמע מהירושלמי דלעיל ומלישנא דרבא כדפירש ראבי"ה והראיה על פירוש הרשב"א שהוא כן שהרי אחר שכתב דכל המקדיש על דעתן הוא מקדיש חזר וכתב וכדאמרינן בבתרא רשאים בני העיר וכו' ולשנותה לכל מה שירצו משמע דשבעה טובי העיר דקאמר אינו אלא על דעת בני העיר, ועוד דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור שכל צרכי הקהל נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם מעניני סדור הצדקות וההקדשות וכיוצא בהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם וכן כתב רבינו תם בפרק השותפים ורשאים בני העיר להסיע על קצתם שנעשת על דעת כל טובי העיר מדעתם או מחמתם וטובי העיר הוו כחבר עיר מחמת שטובי העיר אינן אלא המשתדלים בצרכי צבור אף על פי שאינם חכמים דאי ס"ד דטובי העיר הם היותר חכמים המשתדלים בצרכי הקהל מאי הוו כחבר עיר דקאמר הא אין חבר עיר אלא היותר חכם מהעיר המתעסק בצרכי צבור כדפירש רש"י בפרק בני העיר ועוד מאי איריא שבעה טובי העיר אפילו בחד סגי שהרי חבר עיר בכל מקום אינו אלא אחד ולא מסתבר למימר דטובי העיר הם החכמים שאינם משתדלים בצרכי צבור וחבר עיר הוא החכם המשתדל בצרכי צבור שכל עניני הקהל נעשים על ידו דיותר שייכות יש לאותו שאינו חכם המשתדל בצרכי צבור שיקרא ראש העיר ומטובי העיר מאחר שכל עניני הקהל מונהגים על ידו ממה שיש לחכם שאינו משתדל בצרכי צבור כלל ואינו חושש רק בלמודו שהרי עניי הקהל וכל הקהל עצמו אין עיניהם תלויות אלא לאותו שמתעסק בצרכיהם לא לאותו שהוא עוסק בלמודו בלבד ורב אשי שהיה גדול הדור בחכמה בעושר ובכבוד שמימות משה דבנו ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כדאיתא בגיטין פרק הנזקין לא אמר כל מאן דבעינא קא עבידנא אלא מפני שהיה הוא המחלק לעניים והמשתדל בכל צרכיהם וכל דאתי אדעתא דידיה קא אתי ומזה כתב הרמב"ם ז"ל ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה לו הרי זה רשאי לשנותם לכל מה שירצה מצרכי צבור דמאין לו כל זה אי לאו מההיא דרב אשי דלעיל וזהו ששנו בברייתא בפ' בני העיר בד"א כשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר ופרש"י לחכם המתעסק בצרכי צבור וכתב המרדכי בשם ראבי"ה ועל מה שאנו סומכין בכפרים על ז' טובי העיר אבל לא בכרכים ה"מ בסתם אבל אם בני הכרך בררו ז' טובי העיר או פחות או יותר ועושין על פיהם כענין שבוררין בני כרכין ראשי הקהל בזמן זה וכו' משמע דהאידנא לא אזלינן אלא בתר בירורין והם הנקראים טובי העיר או במקום טובי העיר ותו לא מידי, א"כ למדנו מכל זה דאותן הקדשות שנמצאו ביד אנשי הקהל המועט שנפרדו מתוך הקהל והלכו וקבעו כנסת לעצמם שהם מחוייבים בהכרח מדינא דתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי שיתנו אותה בכל מקום שיתרצו בו רוב הקהל לא שיחזיקו הם בידם דכל הנודרים אדעתא דכל הקהל או רובו הם נודרים

ועוד מטעם אחר ג"כ שכל עניי הקהל שעקר כל ההקדשות אינם אלא בעבורם דעניי עירם קודמים לעניים דעלמא הם נמצאים עם רוב הקהל והקהל המועט הם כלם עשירים ולא ניחא להו לעניים שאין כל ההקדשות אלא בכנסת שהם נמצאים בו מכמה טעמים וכיון דלא ניחא להו שיהיו בידי הקהל המועט מפני שאינם מהכנסת שהם נמצאים בו הם מחוייבים בהכרח שיתנום לאנשי הכנסת שהעניים נמצאים בו מאחר שהדבר תלוי בידם כדמשמע מההיא דערכין דלעיל דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו דכל כמה דמשתהי ר' ינאי דלית ליה זוזי למפרע הוה מעשה לצבורא ואיכא ריוחא לעניים משמע דבדעת העניים תליא מילתא דכל היכא דאית להו ריוחא וניחא להו שרי לעכובינהו בידיה אפילו להשתמש בהם לצרכו אבל לשאר אינשי דלית להו ריוחא שיהיו בידם לא די שאסור לו להשתמש בחם לצרכו אלא שאינו רשאי אפילו לעכבם בידו כל שכן היכא דאית להו צער ונזק בעכוב המעות בידו דפשיטא ופשיטא שהוא אסור לעכבם בידו ואף על גב דההיא דרבי ינאי לא קמיירי אלא בצדקה דקיץ להו לעניים שכבר זכו בה אותם העניים והוו להו כתובעין מכל שכן בנדון דידן מכל מקום מכיון שהם עניי הקהל והם קודמים לשאר עניים דעלמא לא שייך הכא למימר לאו לדידכו קא יהבינן אלא לאחריני כדשייך התם גבי לשמור ולא לחלק ופירש רש"י דעניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידכו קא יהיבנא אלא לאחריני מכיון דעניי עירך קודמים לעניים