רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קמג

שעל פי התנאי עשה מה ש שעשה אפילו הכי אמרינן שהתנאי בטל והמעשה קיים הכא גבי נדרים והקדשות ליכא לספוקי בהו אי סמכינן על האומדנא דידהו כההיא אומדנא דר' שמעון בן מנסיא דפרק יש נוחלין דקימא לן כוותיה אי לא סמכינן עלה כהני אומדני דלעיל דהא אשכחן בהדיא לרז"ל בכמה דוכתין בתלמוד דבכל דיני הנדרים וההקדשות סמכי על פי האומדנא ועל פיהם הם דנין בהם כדתניא במציעא פרק האומנים מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין הדבר אבל לוקחים את העגלים ושוחטים ואוכלים אותן והמותר יפול לכיס של צדקה רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם אפילו רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר ומפרש בגמרא משום דאדעתא דפורים הוא דיהבי ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהבו ליה וכיון דלאו אדעתא דהכי יהבו ליה נמצא שהמעות שהם חוץ מן היוצאים למעות פורים בחזקת הבעלים הם עומדים הא קמן בהדיא דסמכינן אאומדנא דדעתא דנודרין גבי צדקה דמגבת פורים ואמרינן דאומדנא דדעתא היא דאדעתא דפורים הוא דיהבו ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהבו ליה ומשום הכי גזרו ואמרו דלית לעני רשותא ליקח מהן אפילו רצועה לסנדלו אלא לסעודת פורים אבל חוץ מהיוצאים לסעודת פורים בחזקת הבעלים הם עומדים ותניא נמי בפרקא קמא דבתרא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ואי לאו דסמכינן אאומדנא דסתם דעת הנודרים על דעת הקהל הם נודרים והוה ליה כאלו התנו הנודרים בפירוש שיהיו כל אותם הנדרים שנדרו לעניים תלויים ביד הקהל לעשות בהם כרצונם ולשנותם לכל מה שירצו היאך יכולים בני העיר לשנות דעת הבעלים שהם הנודרים מאחר שחנודרים הקצו אותם לעניים והלא במסכת שקלים פרק מצטרפים שקלים שנינו מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני אלמא לית להו לצבור כח ורשות לשנותן אפילו לעניים אחרים כ"ש לצרכי צבור שהם דברי הרשות מאחר שהנודרים הקצום לאותו עני או לאותו שבוי אבל אי סמכינן אאומדנא דדעתא עתא לומר דאומדנא דדעתא הוא דכל הנודרים סתמא על דעת הקהל הם נודרים תו לא קשיא ולא מידי מההיא דשקלים דאיכא למימר דהתם לא איירי אלא כשאירע מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון לצורך מלבושים או שבאו שם עניים הרבה ביחד דומיא דשבויים דבכי האי גונא כיון שהנודרים והגובים לא גבו מה שגבו אלא לאותם עניים שוב אין בני העיר רשאים לשנות מדעת הבעלים שהם הנודרים אבל בני העיר שעשו קופה בסתמא אומדנא דדעתא היא דאדעתא דהכי נדרו מה שנדרו שיהיה הרשות ביד הקהל לעשות בהם כרצונם ולפזרם לכל מה שיראה להם אפילו לצרכי צבור וכן פירש הרא"ש ז"ל בפרק השותפים וגרסינן נמי בפרק השותפים אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכיון דכל דקא אתי אדעתא דידי קא אתי מפני שהוא היה המחלק הצדקה לעניים ומשום הכי קאמר למאן דבעינא עבידנא ליה כיון דעל דעת כן היו נודרים ומכאן פסק הרמב"ם ז"ל רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו מצרכי צבור אף על פי שלא התנו כן בשעת הגבייה ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה לו הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שיראה לו מצרכי צבור וגם רבינו תם ז"ל מכאן היה נוהג לתת מעות הצדקה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר גובין מה שגובין ובזמנינו זה מעשים בכל יום שהקהל מפזרים הצדקה לעולי המלכות ולשאר צרכי הקהל אפילו לדברי הרשות ובלבד שיהיה לתקון אנשי העיר ודלא כרבינו יוסף הלוי שכתב דהא דקאמר ולשנותה לכל מה שירצו דוקא לדבר שהוא צורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה אע"ג דקופה ותמחוי צרכי מזון הם יכולים לשנותן לדברים אחרים ובלבד שיהא צורך עניים אבל לדברים שאינם לצורך עניים אין להם רשות לשנותם דהוה ליה כגוזל עניים והביא ראיה מההיא דשקלים וקשיא ליה מההיא דערכין אמר רבי יוחנן גוי שהתנדב מנורה לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע מותר לשנותה במאי אילימא בדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי ותירץ שאני התם דכל המתנדב לצורך בית הכנסת על דעת הצבור הוא מתנדב דבית הכנסת יכולין למוכרו ואפילו למשתי ביה שכרא דהרא"ש ז"ל כבר בטל ראיתו ואמר דמההיא דשקלים אין ראיה דהתם לאו במעות של קופה איירי אלא במקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון לצורך מלבושים או שבאו שם עניים הרבה דומיא דשבוים כדלעיל ואמר עוד דהכי משמע נמי מלישנא דכל מה שירצו דאי לאשמועינן דלצורך עניים דוקא יכולים לשנותה כיון דאשמועינן כבר שיכולין לשנות הקופה שהיא לעניי עירם לתנו לתמחוי שהוא לעניי עולם ואין בו משום גזל אעפ"י שנותן מה שגבה לעני זה לעני אחר כ"ש מה שנגבה לאותם עניים שיכול לשנותו ממעשה למעשה ומכאן הכריע הרא"ש כדברי רבינו תם ואמר ורבינו תם עיקר וצורתה דשמעתא נמי מוכחא כוותיה כ"ש שרש"י והרמב"ם ז"ל הם עמו בשטה אחת ולפיכך אין לזוז מדבריהם כלל ונראה לי דמילתא דפשיטא היא דפירוש לשנותה לכל מה שירצו אינו רוצה לומר דוקא לצורך עניים כדפירש רבינו יוסף הלוי ז"ל דאם כן הא דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא כיון דשמע להא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו הוה יתיב אכתי אמאי הוה יתיב הא ציפי דבי כנשתא לאו צורך עניים הן ומה שפירש הוא ששנה אותה מבית הכנסת לבית המדרש ליתא דא"כ מאי כיון דשמע להא דתניא ולשנותה הוה יתיב דקאמר והלא ההיא דלשנותה בצדקה קמיירי כדפירש הוא עצמו והיכי מייתי ראיה מינה לשנויא דציפי דמבי כנשתא לבי מדרשא דלא מיירי בצדקה ומכל מקום למדנו מכאן דבנדון דידן כולי עלמא מודו דיכולין הקהל לשנותם לכל מה שירצו אפילו לדברי הרשות דע"כ לא קמפלגי אלא לנדרי דצדקה אבל לנדרי בית הכנסת כגון מנורות ועששיות וכיוצא בהן אפילו רבינו יוסף הלוי ז"ל מודה בזה שהרשות ביד הקהל לשנותן לכל מה שירצו משום דאומדנא דדעתא עתא דידהו היא שכל הנודרים לבית הכנסת על דעת הקהל הם נודרים לעשות בהם כרצונם ולשנותם אפילו לדברי הרשות של צרכי צבור ואינו חולק רק בנדרי העניים לחודייהו מפני שפרשו הנודרים שאותו