רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קמא

במעמד ואיננו עתה, עם כל זה לאהבת האמת והשלום ראוי להתיר ולעקור מעיקרא שבועת הכהן על ידי כל חכמי הקהלות הנמצאים עתה בעירכם ובהסכמת כל החכמים אין צורך להסכמת פרנסי שום קהל בענין אחרי שאתם החכמים גבירי ואחי תחקרו ותדרשו הדבר היטב אי זה הדרך ישרה להביא שלום הקהלות אם בקיום השבועה או בהתרתה ואשר יראה לכבוד ת ורתכם כי הוא טוב וישר לקיים מאמר הנביא עליו ה שלום אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם זהו הטוב ב עיני השם יתברך ואדם, ואיני רואה בנידון שלנו שום דרך אחר להיותו בשום דבד מצוה כי אם האמת והשלום כי מה שראיתי בקונדרס הרב רבי יעקב כי הכהן יש לו בן ללמוד וכו' אין זה מספיק בעיני כפי מבע הנושא והאריכות על זה מותר

וגם בזה די להשיב אל היסוד הרביעי והוא אם נתיר אנחנו שלא בפני הנשבע, ובעיקר הדין יש מחלוקת בין הפוסקים אף כי רבו המתירין, וכן כתוב בנמוקי וזה לשונו פרקא קמא דנדרים על ההיא עובדא דרבינא הוי ליה נדרא לדביתהו רבינו שמשון הורה דאם שלח אדם חרטות נדרו בכתב לחכם מתיר לו שלא בפניו והביא ראיה מההיא דסוף קדושין וכן מהא דירושלמי מתירין על פי תורגמן וכן בדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל אף על פי שאין כן דעת הרמ"ה והריטב"א תלמידו ז"ל שהם סוברים דדוקא שליח לאשתו שהיא כגופו ולא דמי לתורגמן עד כאן וגם אחדים חולקים על זה אמנם אפילו לדעת המתירין היתכן בנושא כזה להתיר שלא בפניו כיון שהשבועה היתה על דבר עבירה כי הכהן עשה שלא כשורה ראשונה, ולזה נתמנו שני חכמים אשר יורוהו דרך התשובה, ואיך נעמוד אנחנו וכל איש חכם לב אשר לא ראה בעיניו איכות הענין ויוכל להתיר זה ולמי נאה לגדור הפרץ הלא לכם החכמים עיני העדה אחר הדרישה והחקירה כראוי אי זה הדרך ישכון אור, להגדיל שלום הקהלות ובאהבה רבה מקלקלת השורה אצא ממחיצתי כמזהיר ולא כמזכיר אדמוז לפני כבודכם מאמרם ז"ל בשני דרב קילי נדרי ופעמים רבות הצריכו ז"ל התרה להמון העם אף כי אין אנו צריכים לה בפירוש עקר הדין ומה גם עתה בדורנו זה כי שבועות וחרמות קלים בעיני קצת ההמון, קולר תלוי על כל צוארי לומדי התורה להחמיר אף כי ימצא מקום להקל וכל שכן אם הוא בהפך כי הגד הוגד לי כי נמצאו בין קהילותיכם עשרה אנשים או יותר אשר הסכימו בחברה או להיות קהל אחד ונשבעו לדעת כולם ואחר כך נתפרדה חבילה וכל יחיד מהם הלך לקבל התרה שלא מדעת האחרים אשר על דעתם נשבעים ולא ידעתי סמך לזאת ההתרה לא במשנה ולא בגמרא וכל שכן בפי הפרסום ההמוני, לבי אומר לי כי הדבר אשר עליו נשאלה השאלה כבר תקנתם אותו כראוי ותשובתי זאת היא בבלתי צורך אפילו קודם מעשה כל שכן אחר מעשה, עם כל זה שמח לבי ויגל לחוות דעתי לפני כבוד תורתכם ואם לא יצטרך לענין מעשה יהיה דבר הלכה בידינו נדרוש ונקבל שכר

המשלם שכר טוב למהלכים לפניו ינחנו בדרך אמת, ולמען צדקו יגדיל תורה ויאדיר את שלום תורתכם כנפשכם החכמה העולה היא למעלה. סימן נג

וששאלתם על אודות חלוף הדעות שנפלו בין הקהל ונפרדו קצתם מתוך הקהל ונמצאו בידם הקדשות כל הקהל שנפקדו להם בעצת כל הקהל אם הדין נותן להחזירם לדין הקהל מפני שהמיעוט עוט בטל ברוב בכל מקום וגם הכנסת שלהם הוא הכנסת ש שעושה ברשות כל הקהל תמורת הכנסת שנתבטלה מהמלכות אשר נודרו בו כל ההקדשות או דילמא מאחר שכבר קבעו גם אלה כנסת לעצמם ואינם מעורבים עמהם בכנסת אחד תו לא שייך הכא דין מועט בטל ברב וצריך שיחלקו אותם ואם החלוק צריך שיהיה לפי מספד הכנסיות מאחר ששניהם נקראים בשם הכנסת הראשון או לפי מספר הגברים ויקחו הקהל הגדול לפי רבויים וקטון לפי מיעוטם ואם ראוי שיחלקו כל הקדשות בכללם או ההקדשות שאין להם בעלים בלבד והשאר יקחום הבעלים כל אחד בכנסת שהוא מתפלל בו, ואם ההקדשות שמתו בעליהם ובניהם קיימים הם במקום אבותיהם לענין זה אם לא ואם ההקדשות שנדרו לקברים והיו בידם כמה שנים ואחר כך נתנום לקהל שיהיו בידם ראוי שיחזירום לקברים שיהיו בידם כבתחלה ושיפזרום הם כרצונם כפי דעת הבעלים הנודרים אותם או דילמא כיון שנתנום לקהל ויצאו מרשותם כבר ויתרו כל כחם ונעשו כשאר ההקדשות שנדרו לקהל לעשות בהם כרצונם

התשובה נראה לי לעניות דעתי דהא דנסתפק לכון אם הקהל המועט בטל ברוב לענין זה אי לא אנו צריכים לזה תלמוד רב ודקדוק יפה והתיישבות גדולה מאד דאף על גב דלכאורה משמע דלא שייך לומר גבי הקדשות הלך אחרי רוב דיעות מאחר שאינם אלה מאותם דברים השייכים לקהל כמו ההסכמות והתקנות והגזרות וכיוצא בהם דדוקא בענינים השייכים לקהל שייך לומר בהם הלך אחר רוב דעות שהדין נותן שימשכו המועטים אחרי הרבים כפי השורש הגדול שכל התורה תלוייה בו וכמו שהשיב הרא"ש לכמה חלוקים שנפלו בין הקהלות שהדין הוא שנלך אחר רוב דעות משום דכל אנשי הקהל בכללם לענין ההסכמות והתקנות והגזרות שלהם הם נקראים בית דין ותורת בית דין עליהם בכל דבר אפילו לאפקורי הממונא וכן מצאתיו בהדיא בתשובה שכתב זה לשונו וששאלתם על הקהל שעשו הסכמה בחרם ונמנו להתירם וראובן מוחה היוכלו הקהל להתירו בלתי רשותו יראה לי שהסכמת הקהל תלוייה ברוב דעות על כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות הילכך הקהל יכולין להתיר לעצמם בלא הסכמת ראובן אבל גבי נדרים והקדשות שאין לקהל שיכות בהם מאחר שאינם מהפעולות התלויות בידם לעשותם ושלא לעשותם אבל הם כשאר דיני התורה שהם נדונים כפי מה שהדין גוזר עליהם לא על פי סברות ודיעות הקהל אף על גב דלאותו חלוק שנפל ביניהם אשר מסבתו נפרדו והוצרכו להכנס בדיני ההקדשות חטאו בו חטא גדול וצריכים כפרה עליו דשלא כדין עשו מה שעשו שנפרדו מהם כי היה להם שימנו על אותו ענין שנפל החלוק ביניהם וילכו אחר רוב דיעות מכיון שאותו ענין היה מהענינים השייכים לקהל שכל הקהל בכללו נקראים בית דין לאותם הענינים דומיא דדיינים