רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קלח

שנינו במסכת נדרים פרק שני ד' נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין, נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה וכו' אמר קונם אשתי נהנית שגנבה את כיסי וכו' ראה אותם אוכלי תאנים ואמר להם הרי הם עליכם כקרבן ונמצאו אביו או אחיו מותרין היו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הם מותרים ומה ש שעמהם אסורים ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרים, פירוש אלו ואלו מותרים משום דנדר שהותר מקצתו הותר כלו כדאיתא בגמרא ומותרים אפי' בלא שאלה קאמר דכלהו ארבעה נדרים אין צריכים שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון דאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהם היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו עד כאן פירוש המשנה ועלה הביאו בגמרא תנן התם פותחים בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא רבי עקיבא ולמד שהנדר שהותר מכללו הותר כלו פירוש פותחין נשבע שלא יאכל בשר חדש או שנה מתירים לו מטעם שאומרים לו שיש בזה ביטול עונג שבתות נדר שהותר לשבתות וימים טובי' הותר לגמרי דסבר לה כבית הילל דמתניתין ומיהו אינן שוות לגמרי דאלו במשנתינו כיון שלא היה יודע שאביו ואמו ביניהם דהוו נדרי שגגות לגבי אביו ואמו וכאלו לא נשבע עליהם כלל מה שאין כן בזו דיודע היה שיש שבתות וימים טובים בינתים היה סבור שאין בזה אסור ביטול עונג, וכיון שכן התרה בעי כשאר נדרים והיינו דקתני פותחים בשבתות וימים טובים ואשמעינן תלמודא דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חכם אמרינן נמי הותר כלו מאליו דהא סוף סוף חכם עוקר אותו מקצת מעיקרו עד כאן הפירוש, עוד בגמרא אמר רבה הכל מודים באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר שכלכם אסורים חוץ מן אבא דכולי עלמא אסורין כלהון ואביו מותר. לא נחלקו אלא באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר בית שמאי כרבנן ובית הילל כרבי עקיבא וכתב עלה הרא"ש ז"ל בפסקיו וזה לשונו וצ"ע לרבה אדם שנדר משני נדרים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר בין כשבא לפני החכם ומצא חרטה על אחד מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כלו כיון דלא שייך כאן החלפה דדוקא במידי דשיך כלכם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעינן החלפה או דילמא לא אמרינן הותרו כולם אלא היכא שמחליף ואין חלוק עד כאן לשון הרא"ש ז"ל ובנמוקי יוסף כתב זה בדרך פשוטות וזה לשונו על מאמר רבה ודוקא בה"ג שאינו מעמיד דבריו הראשונים דמו לנדרי טעות ואמרינן הותר מקצתו הותר כלו שהרי אמר לא הייתי נודר אותו נדר כלל שלא היה כולל בלשונו אביו ואחיו ולא שבתות וימים טובים והיה משנה הלשון אבל אסר על עצמו בשר ויין ונשאל לחכם על אחד מהם ומתחרט ממנו לא הדר מגופיה ומה שנשאל עליו והתירוהו מותר והשאר לא הותר אלא עומד באיסורו כבתחלה כיון שמעמיד דבריו כן עד כאן לשונו עוד הביא הרא"ש ז"ל בפסקיו דברי הרמב"ן ז"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הילל וגבי האחר דתנן פותחין בשבתות וימים טובים שבא רבי עקיבא ולמד נדר שהותר מקצתו הותר כלו וכל דדמו להו דפתיח להו פיתחא דכל נדרי דמשתרי בהכי דמי לנדרי טעות בהכי כיון דאמר אלו הייתי יודע וכו' אבל נדר שהותר מכללו בחרטה הך דמצא ליה היתר בחרטה מותר ואידך עומד באסורו עד כאן וכתב בנמוקי אחרי שהעתיק לשון הרמב"ן ז"ל וזה לשונו ואע"פ שהתוספו' מתירין דאמרו נדר שהותר מקצתו על ידי חכם מותר כלו משום דחכם עוקר הנדר מעקרו אנן להחמיר אזלינן והרבה מן המפרשים ז האחרונים כן סוברים כהרמב"ן זכרו לברכה ע"כ

הנה נתבאר מכל זה כי מה שאמרו חכמינו ז"ל נדר שהותר מקצתו הותר כלו היינו דוקא כשיש בעיקר הנדר שום טעות או שגגה, ובזה אמרו שכמו שטעה בקצת טעה בכל אבל כשאין טעות בתחלה ואחר כך הותר קצת הנדר לסבה מה אין מקום לומר בזה הותר מקצתו הותר כלו ואפילו לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל היינו מטעמא דחכם עוקר הנדר מעקרו מה שאין בנדון שלנו כי זאת השבועה לא הותרה ולא נעקרה עדיין לא מינה ולא מקצתה אלא עיקרה היתה לקיים כל מה שיצוו עליו שני החכמים כפי ראות עיניהם. ובראשונה החמירו עליו ושלא יכנס כלל בבית המטבחיים אחר כך ראו להקל ציווים כנגדו בקצת אבל לא התירו השבועה כלל כי לא היו צריכים להתרה רק יגזרו אומר ויקם להם, ואפילו כי האמת יעיד לעצמו בזה ואין צורך להוסיף בראיה אעתיק פה מה שמצאתי במשפטי החרם להרמב"ן ז"ל ומשם יתבאר כי אפילו לדעת החולקים עליו אין מקום לומר בכיוצא בזה הותר מקצתו הותר כלו, וזה לשונו מעתה נלמוד שהמתירים מקצת החרם וסבורים שהותר כלו טעות גדולה טעו שאין הדין נותן אלא בהיתר הנדר והשבועה שהחכם פותח להם פתח ועושה את הנדר מעקרו כנדר של טעות וכדאמרינן בנדרים לא שאנו אלא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר ראשון לכל אבל חרם שהם לעצמם מתירים ברצונם אין בו דרך לומר הותר מכללו הותר כלו הרי שנדו ב"ד את השנים עלה על דעת שאם הותרו לזה שיהא השני מותר עד כאן לשונו הנה הארכתי יותר מדאי לקיים זה על אשר ראיתי כי כל אחד משני החכמים הנזכרים למעלה אשר שאלו ממני את השאלה יראה כי בונים יסוד חזק מזה השרש נדר שהותר מקצתו הותר כלו על כן הוצאתי לעמוד על עיקר טעמו במשנה ותלמוד ולבאר כי אין לנו פסק בו כלל לנדון שלנו והלא נראה כי הרב בעל הטורים ז"ל כשהעתיק דין זה אף על פי שלא פירש דעתו גלה דעתו שראוי לפסוק כדברי הרמב"ן ז"ל וזה לשונו סימן רכ"ט נדר שהותר מקצתו הותר כלו כגון שנדר להתענות זמן וכו' וכן אם אמר לחבורת אנשים קונס שאני נהנה לכלם או אפי' אומר קונס שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר אחד הותרו כלם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך הוי כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו האחרים ואפילו היכא שכולל לא אמרינן שהותר כלו על ידי שהותר מקצתו אלא כשהותר על ידי פתח שנעקר הנדר מעקרו אבל אם הותר קצתו