רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קלה

הספיקות שמי שאמר הריני נזיר כשמשון הוא התפיס גופו כשמשון ואם יתברר שזה שמשון שנדר בו אינו נזיר גם הוא אינו נזיר וזה פשוט בכמה דוכתי ודמי למי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שלא אמר כלום שאפשר שלא כיון על עצמו כלל אלא לאחר ואפילו אם אמר לי נתכונתי אינו כלום כיון שהם ידים שאין מוכיחות שאין הוכחה אם קידשה לעצמו או לאדם אחר הכא נמי כיון שאמר הריני נזיר כשמשון ויש הרבה שנקראים שמשון אינו נזיר ואפילו אם יאמר על בעל דלילה נתכונתי כיון שבאותו הדבור אין בו הוכחה יותר שאמר על שמשון בעל דלילה משמשון אחר שאינו נזיר וכו' ונראה לי שיש ראיה לזה ממה שאמרו בגמרא על אותה משנה דתנן האומ' אהא הרי זה נזיר ואקשינן ודילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכתב הרא"ש ז"ל ודילמא אהא בתענית קאמר והיכי משויית ליה נזיר ודאי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר לתענית נתכוין ועוד אפילו נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן ספק נזירות להקל עד כאן לשונו אם כן נראה מכאן שבדבר שהוא שקול אם כוון לכך או לכך דאינו כלום ואפילו אם אמר בלבי היה כך וכן כתב הרא"ש ז"ל בעצמו על מה שהשיבו בגמרא על זאת הקושיא אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו והקשו לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוו ידים וכו' ומשני לא בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי וכו' ואקשינן דילמא לפטור מקרבנותיו הוא דקאמר ומשני דקאמר בלבי ואקשינן אי הכי מאי למימר, ומשני מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קא משמע לן ופירש הוא ז"ל וזה לשונו לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות לא הוין ידים דאי קסבר הוין ידים אפילו אין נזיר עובר לפניו נמי דנהי דלא הוין ידים מוכיחות מאי שנה יד לנזירות דהוי טפי משמעותיה לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשנותו לשם חדש והיינו שיהא נקרא נזיר אבל היושב בתענית אין שמו משתנה אמרינן בזמן שיהא נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי כלומר לעולם קסבר ידים שאינם מוכיחות הוין ידים ובזמן שנזיר עובר לפניו הוו ידים שאינם מוכיחות ומכל מקום מוכיח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקי במלתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרינן ספק נזירות להקל אבל אם אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר והדבר שקול ולא הוי נזיר. ודילמא לפוסלו מקרבנותיו קאמר והכי קאמר אהא בחיובו של זה מהו דתימא בעינא פיו ולבו שוים קא משמע לן דלא אין לפרש דלא בעינן פיו ולבו שוים דהא אמרינן בפרק שני דשבועות עד שיוציא בשפתיו דבעינן פיו ולבו שוים ועוד אי לא בעינן פיו למה לי נזיר עובר לפניו בלבו לחודיה סגי, אלא הכי פירושו מהו דתימא בעינן שיפרש בפיו בהדיא קא משמע לן כיון דנזיר עובר לפניו קרי ביה פיו ולבו שוין אבל אם אין נזיר עובר לפניו אפי' אמר דלבו היה כך כיון דלא מוכח מילתא לא קרי ביה פיו ולבו שוין, הנה בפירוש נראה שבנזירות אם נדר בלשון שהוא משותף ואין בו הוכחה לזה יותר מזה אמרינן לא הוי נזיר אף הכא נמי כשהוא תופש בשמשון גרידא ואפילו כבר מנוח כיון שאין הוכחה אם אמר על שמשון בעל דלילה או על אחר אינו כלום ואפילו אמר בלבי היה כך וכמו שכתבו בשם הרא"ש ז"ל, ואל תשיבני ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מנזירות אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל אדם כענין שבלבו אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אע"פ שהם ענינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר, כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואף על פי שלא פירש עד כאן לשונו שאם תדקדק בלשונו תראה שאין זה קושייא משם שהוא אמר אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו נראה שאצל כל העם אין לו משמעות נזירות אבל אצל היודעים משמעותו לשון נזירות ועוד גם כן שאצל כל העם כמו שאין בזה הלשון משמעות נזירות כמו כן אין בו משמעות אחר ואם כן מפני זה כיון שמי שיפרש בלשון אהא כשנזיר עובר לפניו לא יפרש אלא לנזירות ואין בו הוכחה אלא לנזירות כיון שהוא דבר בזה האופן ויש בו הוכחה לנזירות לקצת בני אדם יותר מלדבר אחר ואין בו פירוש אחר אפילו לשאר העם כיון שאמר בלבי נתכוונתי להיות נזיר והמשמעות שיש בו אע"פ שהוא דוחק הוא נזיר ואין בו משמעות אחר שיסבול אותו הלשון אלא בדוחק ראוי הוא שיהיה נזיר וכבר פירשנו שהוא יותר קרוב הוא לנזירות מלדבר אחר וכמו שכתבנו בשם הרא"ש ז"ל וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב במסכת קדושין פירקא קמא ואמר שמואל והוא שיהיה נזיר עובר לפניו כלומר אלמא ידים שאינם מוכיחות לא הוין ידים תימא הוא וכיון דאין נזיר עובר לפניו היכי הוו ידים כלל בשלמא גבי הרי את מקודשת מדלא קאמר למי משמע דלדידיה קאמר והוו להו ידים אלא שאינן מוכיחות מתוך דבריו אבל אם אין נזיר עובר לפניו היכי הוו ידים כלל דלא משמע נזירות טפי מתענית וכל היכא דלא משמע טפי לא הוו ידים לכ"ע והשיב מה שהשיב ואחר כך כתב וזה לשונו ואפשר שלשון אהא עצמו משמעותו לנזירות יותר מתענית מפני שהוא אמר אהא אני עצמי נזיר והוא תאר השם אבל אינו יכול לומר אהא אני עצמי תענית וזה שאמר אהא ולא פירש יותר שעל עצמו הוא אומר שיהיה כך אף על פי כן נקראו ידים שאין מוכיחות כנזכר לעיל עד כאן לשונו אם כן נראה מכאן שהמשמעות מעות היותר מוכיח דלשון אהא הוא לנזירות וכל שכן בנזיר עובר לפניו ומפני זה אם אמר אהא ונזיר עובר לפניו ואמר בלבי היה כך יהיה נזיר אעפ"י שמשמעותו ללשון נזירות רחוק כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם תאמר כבר יש ידים מוכיחות כשיאמר הריני נזיר כשמשון שסתמא לשמשון בעל דלילה קאמר ועל כרחך המשנה כשאמרה שצריך שיאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה כשיאמר הריני בלא נזיר וכמו שאמרנו לאו מילתא היא מכמה טעמים, הראשון שכבר אמרו במשנה שלמעלה מזאת שמי שאמר הריני כזה שהוא נזיר ואוקימנא בנזיר עובר לפניו והוי כאומר הריני נזיר כזה אם כן מי שאמר הריני כשמשון הוה ליה כאילו אמר הריני נזיר כשמשון ואין הפרש ביניהם בין מי שיאמר הריני נזיד כשמשון ובין מי שיאמר הריני כשמשון ועוד מה יעשה זה החולק שאומר שיש הפרש