רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קלג

לנזיר נזיח או נזיק או נשיח ולשבועה שבותה או שקוקה ומפני שהידים הם חלק מהדבור ולא דבור שלם הצריכו בהם שיהיו מוכיחות מפני שעל ידי ההוכחה נחשבין כמו דבור שלם אבל בזולת ההוכחה שהן שקולים להכי ולהכי כיון שאינו דבור שלם אלא חלק מהדבור הרי הוא כאילו לא הוציא מפיו כלום ואפילו אמר שכיון בלבו לכך ולכך אינו מועיל דדברים שבלב אינם דברים ואנן פיו ולבו בעינן ומפני זה אמרו האומר הרי את מקודשת ולא אמר למי כיון שהוא דבור חסר שאינו אלא חלק מהדבור שהרי הדבור השלם הוא הרי את מקודשת לי או לפלוני וכשאמר הרי את מקודשת בלבד אינו אלא יד שהוא חלק מדבור ולא דבור שלם מאחר שאין בו שום הוכחה שקדשה לעצמו או לאחר שהרי אדם עשוי לקדש אשה לחברו כמו לעצמו הרי הוא כאלו לא אמר כלום וכן האומר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו כיון שהוא דבור חסר ואין בו שום הוכחה אלא הוא שקול בהוראתו אם לתענית או לנזירות הרי הוא כאלו לא הוציא מפיו כלום אפילו גמר בלבו לנזירות דאנן פיו ולבו בעינן אבל בנדון דידן שאמר הריני כשמשון אין זה חלק מהדבור אלא דבור שלם שהרי הדבור השלם הוא שיהא דבור היוצא מפיו מורה על מה שגמר בלבו וצייר בנפשו ולא יהיה צריך שום תוספת להשלמת דיבורו שהדבור הוא המורה תחלה על הענין אשר בנפש ואם כן אחר שזה הנודר צייר תחלה בנפשו וגמר בלבו שיהיה כמו איש אחר דמוי עליו שקורין אותו שמשון ואחר כך הוציא בלשונו הריני כשמשון הרי דבורו זה שלם ומסכים עם מה שצייר בנפשו וגמר בלבו ואין בו חסרון כלום בהוראתו לא בערך אל הדבור עצמו ולא בעדך אל הנודר רק בערך אל השומעים בלבד שאינם יודעים על אי זה שמשון מכל הנקראים בשמו כיון בנדרו ולכן כשאמר שבלבי היה על שמשון בעל דלילה שהיה נזיר או על שמשון פלוני שלא היה נזיר הרי הוא כאילו הוציא מפיו בפרוש השמשון בן פלוני מאחר שההבדלים אינן אלא באור בעבור השומעים אבל הדבור מצד עצמו או בערך אל הנודר הוא דבור שלם ואינו צריך לשום הבדל ושום באור להשלמת הדבור ההוא וכיון שכן הוא אינו צריך כאן שום הוכחה שהרי ההוכחה אינה אלא להשלמת הדבור החסר לעשות הדבור שלם וכאן אינו צריך בנדרו כלום אלא להבנת השומעים בלבד שיבינו על אי זה שמשון כיון הנודר לא להשלמת הדבור עצמו שיהא שלם כמו הדבור של הרי את מקודשת כשלא אמר למי וכמו הדבור של אהא בלבד שהם חלק מהדבור ולא דבור שלם אפילו בערך אל עצמו ולפיכך שנינו במסכת נדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחת לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנת לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשונה שגרשתי על כולם אינם צריכים שאלה לחכם אף על פי שאין לשום אחד מכל אלו שום הוכחה כלל אלא אדרבא הן גרועים מהשקולים שהשקולים משמען לכך ולכך ואלו משמען לכל העם לאסור כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים שסתם חרם וקרבן על חרמי גבוה וקרבנות מזבח הם מורים ואפילו הכי אם אמר לא נתכונתי אלא על חרמו של ים או על קרבנות מלכים אינן צריכין שאלה לחכם אף על פי שפירושן אינו כמשמעות לשונו כל שכן כשהם שקולים, ולכן לא תמצא לרז"ל שהצריכו הוכחה בשום מקום אלא על ידים בלבד מפני שהן דבור חסר כדפרישית

וגדולה מזו אמרו בשבועות גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים ומותר בפת כל שאר המינים אף על פי שפת סתם מורה על פת כל המינים יחד והוא גרוע טפי מהשקול שהרי השקול הוא המסופק אם הוא כך או כך דומיא דחרם וקרבן שהם שקולים אם לחרמו של ים ולקרבן מלכים אם לחרם של גבוה ולקרבן של מזבח שאעפ"י שמשמען לכל העם אינו לאסור סוף סוף הם נאמרים לפעמים על חרמו של ים וקרבנות מלכים והם מזה הצד כמו שקולים אבל פת סתם מורה על כל מיני הפת יחד ואפילו הכי אמרו אם אמר פת סתם וחזר ואמר לפת חטים בלבד היה בלבי אסור בפת חטין ומותר בפת שאר כל המינים וכל זה אינו רק מפני שהדבור הזה דבור שלם הוא ומורה על מה שצייר בנפשו וגמר בלבו דפת חטין נמי פת שמה פירוש ששם פת מורה עליו וקרינן ביה לכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בשבועות ולפיכך כשאמרו לא היה בלבי רק בעבור פת חטים כיון שפת חטין נמי פת שמה והוא בכלל לשונו שהוציא מפיו אף על פי שדבורו זה הוא שקול לשומעים שהם מסופקים בלשון הזה אם הוא כולל כל מיני הפת או של מין אחד לבדו ושאותו המין גם כן הוא מסופק אם הוא פת של חטים או של מין אחר וגם גרוע מהשקול שהרי סתם פת כולל כל המינים יחד אפילו הכי אם אמר לפת חטים בלבד נתכונתי אינו אסור אלא בפת חטים מפני שאף על פי שהדבור הזה הוא מסופק בערך אל השומעים מ"מ בערך אל עצמו ואל הנודר דבור שלם הוא ואינו חסר כלום שהרי פת חטים פת שמה כמו שכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל והוא מורה על מה שגמר בלבו והוי פיו ולבו שוים בו אבל בידים שהם חלק מהדבור ולא דבור שלם אם אמר לכך ולכך נתכונתי אין בכך כלום שכיון שלשונו שקול להכי ולהכי אותן הדברים שכיון בלבו הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ואנן פיו ולבו בעינן במה דברים אמורים כשאין שם שום הוכחה דהוו להו ידים שאינם מוכיחות ולא הוויין ידים אבל כשיש שם הוכחה על מה שכיון בלבו אז אותן דברים שכיון בלבו הוו להו כאלו יצאו מפיו ממש ואינן נקראים דברים שבלב דידים מוכיחות הויין ידים ופיו ולבו שוין מאחר שיש שם הוכחה על מה שכיון בלבו, ואם כן בנידון דידן שאמר הריני כשמשון ששם שמשון מורה על כל אחד מאותם הנקראים בזה השם בשוה והוא דבור שלם שהרי הוא מורה על אותו שמשון שצייר בנפשו וגמר בלבו ואינו צריך שום דבור אחר להשלמת דבורו אלא בעבור הבנת השומעים בלבד שאינם יודעים על איזה שמשון כיון בנדרו אם אמר שבעבור שמשון פלוני נתכונתי הרי הוא כאלו פירש בלשונו הריני כשמשון פלוני ואם היה הוא נזיר הרי זה נזיר ואם לאו לא הוי נזיר מידי דהוה אנודר בחרם או בקרבן שמשמען בכל העם באסור ואפילו הכי אם אמר שלא נדר אלא בחרמו של ים או בקרבנות של מלכים הרי הוא נאמן ופטור מכלום אם היה תלמיד חכם דקל וחומר ומה אם באלו שמשמען לכל העם לחומרא והוא אמר שכונתו היתה לקולא אינם צריכים שאלה לחכם אם תלמיד חכם האומר הריני כשמשון