רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קלב

האדם בשבועה אפילו בסתמא, ואף על פי שהוקשו גם כן הנדרים לנזירות כדאיתא בריש מסכת נדרים מדכתיב כי יפליא לנדר נדר נזיר כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן

אם כן הראיה שהבאנו מנדרים ושבועות לנזירות היא הראיה הגמורה והשורש שראוי לסמוך עליו לא על השורש של ידים מוכיחות שעליו בנו בית דינו של הנגיד ירום הודו כל דבריהם וכתבו זה לשונם ומה שצריך לדקדק אם אמר הריני כשמשון סתם ואח"כ אמר שבלבי היה בעבור בעל דלילה אם יהיה נזיר אם לא וכו' עוד יש לספק אם יש הפרש בין הריני נזיר כשמשון ובין הריני כשמשון וכו' והתשובה בזה היא תלויה באותו השורש שכתוב במסכת נדרים ובמסכת קדושין ובכמה דוכתין בתלמוד אי ידים שאינן מוכיחות הוין ידים אי לא וקימא לן דלא הוין ידים כי בו יתבארו כל הספקות האלו שמי שאמר הריני נזיר כשמשון הוא המתפיס גופו בשמשון ואם יתברר שזה שמשון שנדר בו אינו נזיר גם הוא אינו נזיר ודמי למי שאמר הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו ולא אמר לי שלא אמר כלום כי אפשר שלא כיון על עצמו אלא על אחר ואפילו אמר לי נתכונתי אינו כלום כיון שהם ידים שאינן מוכיחות שאין הוכחה אם קדשה לעצמו או לאדם אחר הכא נמי כיון שאמר הריני נזיד כשמשון ויש הרבה שנקראים שמשון איני נזיר ואפילו אם אמר על בעל דלילה נתכונתי כיון שבאותו דבור אין בו הוכחה על שמשון בעל דלילה יותר משמשון אחר, ונראה שיש ראיה על זה ממה שאמר בגמרא על אותה משנה דתנן האומר אהא הרי זה נזיר, ואקשינא ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו וכתב הרא"ש ודילמא אהא בתענית קאמר והיכי משוית ליה נזיר ודאי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר דלתענית נתכון. ועוד אפילו נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן ספק נזירות להקל עד כאן לשונו, אם כן נראה מכאן שבדבר שהוא שקול אם כיון לכך או לכך דאינו כלום ואפילו אם אמר בלבו היה כך שכן כתב הרא"ש בעצמו על מה שהשיבו בגמרא על זאת הקושיא אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו והקשו לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים וכו' ומשני לאו בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתי וכו' דאקשינן דילמא לפטור מקרבנותיו הוא דקאמר ומשני דקאמר בלבו ואקשינן אי הכי מאי למימרא ומשני מהו דתימא בעינן פיו ולשונו שוים קא משמע לן ופרש הוא ז"ל לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות לא הוין ידים דאי הוין ידים אפילו אינו נזיר עובר לפניו נמי דנהי דלא הוין ידים מוכיחות מכל מקום יד לנזירות הוי טפי משמעותי' לשון גזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשעתו לשם חדש והינו שיהא נקרא נזיר אבל היושב בתענית אין שמו משתנה אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי כלומר לעולם קסבר ידים שאינן מוכיחות הוין ידים ובזמן שנזיר עובד לפניו הוו ידים שאינן מוכיחות ומכל מקום מוכיח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקא במילתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות, אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרינן ספק נזירות להקל אבל אם אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר הדבר שקול ולא הוי נזיר ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי קאמר אהא בחיובו של זה מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קא משמע לן דלא אין לפרש דלא בעינן פיו ולבו שוים דהא אמרינן בפרק שלישי דשבועות עד שיוציא בשפתיו דבעינן פיו ולבו שוין ועוד אי לא בעינן פיו למה לי נזיר עובר לפניו בלבו לחודיה סגי אלא הכי פיושא מהו דתימא בעינא שיפרש בפיו בהדיא קא משמע לן כיון דנזיר עובר לפניו קרינא ביה פיו ולבו שוין אבל אם אין נזיר עובר לפניו אפילו אמר בלבו היה כך כיון דלאו מוכחא מלתא לא קרינן פיו ולבו שוין, הנה בפירוש נראה שבנזירות אם נדר בלשון שהוא משותף ואין בו הוכחה לזה יותר מזה אמרינן לא הוי נזיר אף הכא נמי כשהוא תופס כשמשון גרידא ואפילו אמר כבן מנוח כיון שאין הוכחה אם אמר על שמשון בעל דלילה וזו על אחר אינו כלום ואפילו אם אמר בלבו היה כך וכך כמו שכתבו בשם הרא"ש עד כאן דבריו דברים הללו תמוהים בעיני מאד דמה ענין זה לזה עד שאמרו שהספקות במי שאמר הריני כשמשון סתם וא"כ אמר שבלבי היה בעבור שמשון בעל דלילה אם יהיה נזיר אי לא או אם יש הפרש בין הריני נזיר כשמשון ובין הריני כשמשון וכו' תשובתם היא תלויה במה שנחלקו בתלמוד בכמה דוכתין אי ידים שאינן מוכיחות אי הוין ידים אי לא וקימא לן דלא הוין ידים והלא פרושו בכל מקום הוא בית יד שבו תפישת הכלי לא הכלי עצמו ומקום תפישת הכלי הוא הנקרא יד הכלי או ידות הכלים שזה מורה שאינו אלא חלק הדבור לא דבור שלם וכן פירש רש"י בהדיא גבי ידים שאינן מוכיחות בית יד אחיזת הדברים אף על פי שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן וכתב רבינו ברוך ז"ל בריש מסכת נזיר כבר פירשנו בתחלת נדרים גם בזולתה בתלמורינו פירוש ידות השנויות בכל מקום כגון אהא דהכא דהיינו יד לנזירות כי צריך היה לומר אהא נזיר וכשאמר אהא בלבד ולא אמר נזיר הוה ליה יד כי הכלי הוא נזיר והיד שיתפוס בו הוא אהא וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בזה שאמר אהא אינו מהכינוי נזירות אמנם הוא חלק מהנזירות והוא הנקרא יד רוצה לומר חלק הדבור וכתב הרב רבי יום טוב האשבילי שלשה מיני נדר הן נדר גמור ויד הנדר וכינוי הנדר, נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו וגם בלשון מתוקן כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אבל לא גמר לשון נדרו אלא שיש במשמעות מה שפירש ללמד על מה שלא פרש והוא מלשון ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וכינוי הנדר הוא שגמר כל לשון נדרו אלא שאין לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו אף כאן לקרבן קונם או קונח או קונס