רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קכט

שורה שכל ימיהם בלו במלחמתה של תורה וכל רז לא אנס להון ועם כל זה לא מלאם לבם לסמוך על דעתם אבל רצו לצרף אותנו עמהם כי היכי דלמטיינהו שיבא מכשורא ואמרתי אשרי הדור שהנשיא נותן לבו על כך וכראותי אנכי הטרוד והעלוב החתום בשולי האגרת הזאת רוב ענותנותם וגודל חסידותם הוכרחתי להפיק רצונם ונדרשתי לבקשתם וכתבתי הנראה בעיני לפי עניות דעתי אחר בקשת העזר מאתו יתברך לחשכני משגיאות ולתת מענה בלשוני כדבר שכתוב לאדם מערכי לב ומי"י מענה לשון ואומר

הא דנסתפק לכון על דבר הנודר שאמר בנדרו הריני נזיר שמשון אם חל עליו נזירות בזה הלשון או דילמא לא יחול עליו עד שיאמר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה אבל כל עוד שלא הוציא מפיו אלא כשמשון גרידא לא הוי נזיר אפילו אם אמר שבלבי היה בעבור שמשון בעל דלילה ומשום דדברים שבלב אינם דברים נראה לי לעניות דעתי דהא לא צריכא רבה דמילתא דפשיטא היא דהוי נזיר אפילו בסתמא כגון שאמר הריני נזיר שמשון ושאלוהו על אי זה שמשון היה בלבו ואמר שכחתי או שלא היתה כונתי בו אלא כפי מה שהוא מנהג הנודרים בזה הלשון כל שכן אם פרש ואמר שבלבי היה בעבור בעל דלילה שהרי בריתא שנויה היא בפ"ק דנזיר דתניא ר' יהודה אומר האומר הריני נזיר שמשון מותר לטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים ר שמעון אומר שכן מצינו בשמשון שלא יצא נזירות מפיו וקיימא לן בפרק מי שהוציאוהו רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה ומדקאמר מותר לטמא למתים מכלל הא לשאר מילי דנזירות הרי הוא נזיר גמור ועוד דעד כאן לא קא מפלגי אלא בנזירות שמשון אי הוה נזירות כיון שלא יצא מפיו אי לא אבל במלת נזיר שמשון כולי עלמא מודו דבשמשון בעל דלילה קא מיידי ותניא נמי בפרק שני דנדרים האומר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור והלך למדדו ומצאו שנגנב או שאבד אינו נזיר משמע הא אם מצאו ומדדו והיו בו מאה כור הרי זה נזיר ואע"ג דאמר ליה רבא לרב הונא לא תניא הדר אמר איתניא תניא ועוד עד כאן לא קאמר רבא לא תניא אלא לענין ספקו מותר אבל לענין ודאו רבא גופיה מודה דהוי נזיר וכן פרשו המפרשים גבי הא דאמר רבא לא תניא לא נמצא בשום מקום שאם אמר הריני נזיר שמשון שיהא ספקו מותר אבל בודאי הכל מודים שאפילו בסתמא הוי נזיר כלש"כ כשאמר שבלבו היה בעבור בעל דלילה ואם כן מתניתין דקתני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכו' ופרשו בגמרא דאצטרכי כל הני לישני משום דאי תנא כשמשון גרידא הוה אמינא שמשון אחרינא דמשמע דשמשון גרידא לא הוי נזיר על כרחין לתרוצינהו באחד משני אופנים כי היכי דלא תקשו אהדדי אם בשנאמר דלשון הריני כשמשון לחוד ולשון הריני נזיר כשמשון לחוד דמכיון שהוציא מפיו לשון נזירות סתמיה בבעל דלילה שהיה נזיר משמע אלא שעם כל זה אם פרש ואמר (לא) לא נתכונתי אלא לאיש אחר שלא היה נזיר ואמרתי שאהיה כמוהו בענין הנזירות שכמו שאותו האיש לא היה נזיר גם אני לא אהיה נזיר הוי נאמן ולא הוי נזיר ואף על פי שסתמו בבעל דלילה משמע, מידי דהוי דומיא דההיא דפרק שני דנדרים דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן מלכים וכו' אינן צריכין שאלה לחכם אף על פי שמשמען לכל העם אסור כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים ואלו לשון הריני כשמשון שלא הוציא מפיו לשון נזירות אין סתמו מודה על בעל דלילה ולפיכך גבי הריני נזיר שמשון שסתמו מורה על בעל דלילה שנו בבריתא שהוא נזיר עד שיוציא מפיו וגבי הריני כשמשון שאין סתמו מורה על בעל דלילה שנו במתניתין שאינו נזיר עד שיוציא מפיו כבעל דלילה וכו' או בשנאמר שאין הבדל בין לשון הריני כשמשון ובין לשון הריני נזיר כשמשון דסתמא דתרויהו בבעל דלילה משמע משום דסתם נודרין אינו אלא לחייב עצמן בדבר שלא היו מחוייבים בו ואפילו הכי לא קשו אהדדי דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכל ענין דאפילו אם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר שלא היה נזיר הרי זה נזיר ולפיכך הצריכו לומר כן כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' מפני שאז אינו נאמן לומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר מפני שרחוק הוא שימצא איש אחר שנעשו בו כל המעשים הללו וכדכתב הרמב"ם ז"ל ובודאי שקורי קא משקר מה שאין כן אם אמר הריני כשמשון גרידא או הריני נזיר כשמשון שאז אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר הרי הוא נאמן ולא הוי נזיר והבריתא שאומרת דאפילו כשמשון גרידא הוי נזיר בסתמא קא מיירי שלא פרש לומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר שאז אפילו בשמשון גרידא הוי נזיר מכיון דסתם נודרים אינו אלא לחייב עצמן בדבר שלא היו מחוייבים בו וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות נזיר מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר ואם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר ואחר כך אמר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר בנזירות שמשון ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר, תחלה הביא הבריתא בצורתה ופרש אותה דדוקא מסתמא שלא פרש אותה קא מיירי אבל אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר לא הוי נזיר ואחר כך הביא המשנה כצורתה ולא פרש בה לומר שאם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר לא הוי נזיר כמו שפירש האומר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מפני שהוא סובר שהמשנה בכל ענין קא מיירי אפילו באומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר והיינו דמסיים בה ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר כלומר והיה ראוי להאמין לו במה שאמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר אפילו הכי כיון שאפשר רחוק הוא לא מהמנין ליה והרי הוא נזיר אבל הברייתא לא קמיירי אלא בסתמא אבל אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר הוי נזיר שאלו היה נאמן בזה אפילו באומר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה הוה ליה למכתביה להא דאם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר בסוף דבריו אחר הריני כשמשון בר מנוח בעל דלילה וכו' כדי שישוב על כל האמורים לעיל בין על לשון הבריתא דהריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר בין על