רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קכז

שנדר בגזירות ועבר אין נזקקין לו עד שינהיג אסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר במה דברים אמורים בנזירות מועט אבל בנזירות מרובה דיו שלשים יום ודוקא בנזירות קאמר רבי יוסי שלשים יום לפי שיש לו קצבה לסתם נזירות שלשים יום אבל בנדרים שאין להם קצבה מודה רבי יוסי שצריך לנהוג אסור כימים כו' ומעשה באחד שנדר מכל הפירות חוץ מדגן ועבר על נדרו ימים רבים והתירו לו ולא החמירו לו לנהוג אסור כימים הראשונים שהיה בא לידי מכשול ולא היה יכול ליזהר וכיון שאינו אלא קנס ובא לישאל עליו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים הראשונים שנהג בהם היתר ומיהו אם אינו יכול לעמוד עליו מותר שיתירו לו ואל יבא לעבור אסור בל יחל דאוריתא עד כאן לשונו, שמע מנה שאין להתיר לו אלא במקום קנס בעלמא דאין ראוי להחזיק הקנס אבל הכא בנדון דידן דלית ליה התירא מדינא לא אמרינן יתירו לו שמא יעבור דהא לית לן רשות להתיר לו ולעבור איסורא, ואף על גב דמדאוריתא שרי לשחוק בקובייא כדאמרן דאינו אלא מדברי סופרים מכל מקום איסור דרבנן חמיר לן טפי דהעובר על דברי חכמים חייב מיתה ובכמה דוכתי משמע דחיישינן בשל סופרים ולא חיישינן בשל תורה וכן בנדרים אמרינן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגעו בו ימים טובים חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה פגע בו חנוכה נדחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואסור הצום מדבריחם הרי הם צריכים חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים וכן מחלק בפרקא קמא דראש השנה בין חנוכה ופורים לשאר ימים טובים מטעם זה, וכן מצאתי באשרי בנדרים פרק רביעי דנדרים השאלה ששאלו לרב האי גאון ז"ל על אחד שנשבע בתורה המונחת בארון אם רשות לחכם להתיר שבועה זו אם לאו והשיב רבינו האיי גאון ז"ל שאין לה היתר וכתב רבינו אשר שזו חומרא בעלמא הוא לגדור פרצה ולאו דינא הוא דקימא לן בפרק שני דנדרים שהנשבע בתורה לא אמר כלום במה שכתב בה וכו' כדאיתא התם ואמר שבעברי באלו הארצות וראיתי שהם פרוצים מאד בנדרים ובשבועה ופרצי טפי שאם לא יתירו להם לא יבאו עוד לבקש התרה אלא יעברו בלא יחל כי נשבעים בנדר שאי אפשר לקיימו אמרתי להתיר להם עד כאן לשונו, שמע מינה דוקא בדבר הרשות שאי אפשר לקיימו והוי אסור ההתרה חומרא בעלמא חשש שמא יעברו והתיר להם הא במלתא דאסירא מדינא לא אמרינן יתירו לו שמא יעבור דהא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כל שכן שיחטא גם הוא דהא אף על גב דמן התורה זוכה הוא שלא יעבור בלאו דלא יחל מכל מקום מדרבנן מיהא הוא אסיר כדאמרן דצוחקי קוביאות אסורין מדרבנן

וכל שכן בנדון דידן דאית ליה ה שנים עומד בקיום שבועתו ומסתמא יותר היה קשה לו לעמוד על שבועתו בקרוב ממה שקשה לו עתה אחר ה' שנים כי אז היה מורגל וקשה להפריש מההרגל אבל השתא לא צריכא למימר דודאי קיימא לן דיכול ואף על גב דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם בשבועתי לאו מילתא היא ולא אשגחינן ביה כההוא דפרקא קמא דפסחים דאיבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו מי הוי כמקח טעות אי לא ופשיט תא שמע דאמר אביי לא מבעייא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקי ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה דאף על גב דהוא צווח ואומר לא ניחא לי בהאי מצוה ולא בעינא ליה ומקח טעות הוא אפילו הכי אין שומעין לו דאנן קים לן דניחא ליה וכו' אלא משום דלא בעי ליה לההוא בית ובעי לבטולי לההוא קיומא קאמר הכי וכן פרש"י ז"ל אם כן היכא דקים לן במילתא חדא כגון הכא דודאי קים לן דיכול לעמוד אחר שעברו עליו חמש שנים ועמד בקיומו אף על פי שהוא אומר שאינו יכול לעמוד בקיומו לא מהימן ומההיא דערובין פרק בכל מערבים דקאמר התם דלדברי רבי ניחא ליה לחבר דלעביר עבירה זוטא ולא לעביד עם הארץ עברה רבה ליכא למפשט מינה הכא בנדון דידן משום דההיא מיירי בעברה שבאה בידו דסבור עם הארץ דחבר עשרן מכיון דעליה רמיא ואם כן עובר החבר משום ולפני עור לא תתן מכשול וכן משמע לישנא דמוטב יחשדו חברים בתורמים שלא מן המוקף ולא יאכילו לעם הארץ טבלים אבל הכא לא וכך נמי התם מיידי כשעם הארץ עובר בשוגג דהוא סובר שחבר עשרן ומשום הכי אוכל אבל אי אמר ליה חבר לעם הארץ דאינו מעשר אותן תאנים אלא כשיבואו בידו אבל טרם בואם בידו לא משום דאין תורמין שלא מן המוקף אע"ג דברירה ליה לחבר דעם הארץ אכיל להו בטבליהו לית להו רשות לחבר לתרום שלא מן המוקף דלעביד עברה זוטא ומוטב שיעשה עם הארץ עברה רבא ולא לעביד איהו אפילו עברה זוטא דהכא כולי עלמא מודו כי פליגי היכא דלא גלה לעם הארץ אם מעשרן אם לאו וכו' כדמשמע התם

כל זה אם היתה שבועתו בשם או בכינויו או בתורה סתם כשהיתה בידו וכל שכן במה שכתוב בה או במה שכתוב בה אם היתה מונחת כלישנא בתרא ולחומרא, דאיכא תרי לישני בגמרא בנדרים פרק ואלו מותרים דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קימים בה ובמה שכתוב בה צריכה למימר ומתרץ אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא אוריתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על ההזכרות שבה והכי פרושא הא דקתני בה ובמה שכתוב בה דמשמע דלא סגי בחדא אלא בתרתיה בדמחתא אארעא הוא דקאמר כלומר שלא לקחה בידו אלא נשבע כשהיתה מונחת בארון ואמר בזו התורה או במה שכתוב בה אז איננה שבועה ולא אמר כלום דודאי כיון שלא לקחה בידו לא חשיבה עליה לקדושה ואיכא למימר דעתיה על הגוילים שספר נמי במה שכתוב בה משמע נמי בדבר שהיא כתובה בו אבל אם נשבע ואמר בה ובמה שכתוב בה על כרחך על ההזכרות הכתובות בה קאמר והוי שבועה דליכא לאוקמי למילתיה השתא אגוילים כדאמרן משום דקאמר נמי ועל כרחך חד אגוילים וחד אאזכרות שבה והא דקתני במה שכתוב בה גרידא אסור כיון