רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קז

אותן הגדולים דסבירא להו דגזירה שוה הויא כקרא וקרא דוהעברת כאלו כתוב ביה בראש השנה מברכים על תקיעת שופר אף על גב דכולהו סבירא להו דבשמיעה תלייא מילתא וכולי עד כאן ודאי דאפילו אם היה הטעם טעם אין הראיה ראיה דאדרבא כל חכמי ספרד ופרובנצא וכל המערב והמזרח כתבו בהדייא דמברכין לשמוע עם היותם משיגים על הרמב"ם במאי דקאמר דגזירה שוה לא הוי כקרא כמו שכתוב בספריהם וכמו שכתב הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל והאחרונים ז"ל ואין מי שכתב שמברכין על התקיעה אלא רבינו תם והנמשכים אחריו מחכמי צרפת וכן היה מנהגם כדכתיבנא ומה שגזר מר אומר וכתב וכולהו סבירא להו דבשמיעה תלייא מילתא לא מודינא ליה למר בהכי דלהנך שכתבו מצות עשה לתקוע ומברכין על התקיעה לא אית להו דבשמיעה תלייא מילתא דאין עיקר המצוה אצלם אלא התקיעה אלא שצריך להשמיע לאוזנו דומייא דגזירה שוה והדומה לה דאף על גב שהמצוה מקריאה צריך להשמיע לאזנו אלא דהכא אם לא שמע יצא והכא יצא וכל שכן לפי שטתיה דמר דקאמר דמשום דגזירה שוה חשיבה כקרא דוהעברת כאלו הוא כתוב בראש השנה דאין המצוה אצלם אלא התקיעה

עוד כתב כבוד תורתך וכן כל המצות הקוליות כתבו כל הגדולים מצות עשה לקרוא קריאת שמע מצות עשה לספר ביציאת מצרים אף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו והשומעים ספור יציאת מצרים יוצאין בשמיעתן כאלו קראו וספרו ע"כ גם בספרו כתב נמי מר בהאי מילתא למה לא אמרו בהם מצות עשה לשמוע קריאת שמע וכולי אבל אמרו מצות עשה לקרוא וכולי מריה דאברהם מה לתבן את הבר ומה לנשמע את המדובר והנה קריאת שמע המצוה היא הקריאה לא השמיעה דכתיב ודברת בם ואם קרא ולא השמיע לאזנו כתבו ז"ל שיצא והיכי שייך למימר מצות עשה לשמוע והמצוה בקריאה ואיך יעלה זה על הדעת וכן ספור יציאת מצרים נמי המצוה היא ההגדה בפה דכתיב והגדת לבנך וגומר ומאי דכתב מר בחתימת דבדיו אף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו יוצאין כאלו קראו וכולי ודאי מלבד דדברים אלו נראין כסותרין את עצמן דיוצאין לחוד וכאלו קראו לחוד הנה אין להם עקר כלל דלעולם לא אשכחן מאן דקאמר דהשומע קריאת שמע כאלו קרא אותה ואי אפשר למימר הכי כיון שהמצוה בקריאה ולא בשמיעה כדאמרינן ובהדייא כתב רבינו י' ט' אשבילי פרק ראוהו בית דין זה לשונו בברכות קריאת שמע ששליח צבור מוציא י"ח מהן אפילו את הבקי וכולי אבל קריאת שמע ותפילה אינו מוציא את הבקי כדאמרינן טעמא בירושלמי בדין הוא שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו וכולי וכן כתבו מן המפרשים ז"ל וכן כתוב בספר אבודרהם ז"ל ובקריאת שמע ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא את שאינו בקי אף על פי שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אף על פי שיצא אינו מוציא עד כאן וגדולה מזאת יש מן המפרשים ז"ל שכתבו כי אלו הנוהגים לקרוא קריאת שמע עם הצבור בקול רם לא יפה הם עושים כי לפעמים יסמוך על שליח צבור בקריאת קצת מלות ולא יוציא אותם בפה מה שאין כן כשקורא לבדו וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה על הקוראים קריאת שמע בקול רם זה לשונו אבל מעלייא איהו בלחש דלא יתאבד מן בר נש תיבא חדא או תרין דהא כל חד חייב בקריאתה וכלהו כתבין בחושבנה ואצטריך לאשלמא לון בכל יומא ומאן דגרע חדא מנייהו כאלו גרע עלמא ועל דא בקריאתה בקול זמנין דשתיק פורתא וצבורא יקראו להלא ויקרא בהון מההוא תיבה דאינון אמרין וידלג תיבה או תרין ויתירו על דא בלחש כל חד יקרא ולא יגרע כלום עד כאן ואינו יודע מה דמות תערכו לו מקריאת שמע וכיוצא בה דמצותן בקריאה לשופר דעיקר מצותו בשמיעה להרמב"ם ואפילו אם היה השומע קריאת שמע יוצא כדברי כבוד תורתך אין אלו אלא דברים של תימה. עוד כתב מר על מה שכתבתי כי כבר נתעורר הרמב"ם על הקושי שנתקשה בו כבוד תורתך וכתב בספר המצות קצר שלו שאין ענין תקיעת ראש השנה כענין תקיעת יובל שזאת התקיעה אמנם היא לפרסם החרות וכולי עד הילכך גבי יובל דבתקיעה תלייא מלתא כתב לתקוע ראש השנה דבשמיעה תלייא מלתא כתב לשמוע עד כאן דברי ותמה מר עליהן וכתב נפלאתי מאד דאדרבא אפכא מסתברא דכיון דביובל התקיעה בו אינה רק לפרסם החרות ובתקיעה בלא שמיעה אין האדונים יודעין עיקר החירות וכולי עד ויחוייב מזה דבשמיעה תלייא מילתא עכ"ד דברי פי חכם העבודה דלעולם לא עלה על לבי דדברים פשוטים כאלו יסתפק שום אדם בהם עד שצריך להרחיב הביאור בהן יותר ומי הוא שיעלה על דעתו או יכנס במוחו דתקיעת יובל אין המצוה אלא בשמיעה אחר שהכתוב צווח ואומר והעברת דהיינו ותקעת כדאמרת ואחר מה שכתוב בבריתא בהדייא דחייב כל אחד ואחד לתקוע מה שאין כן בראש השנה כדאמר לעיל ואחר מה שכתב הרמב"ם בבירור שהוא מין ממיני ההכרזה והפרסום שצונו להכריז על העבדים ולפרסם הדבר לא שצונו לשמוע הכרוז בעצמו והיינו דכתיב והעברת שופר תרועה ולא אמר יום תרועה כדכתיב גבי ראש השנה וכן כתוב וקראתם דרור בארץ ולא אמר ושמעתם דרור דהשמיעה בכאן הוי דבר הנמשך מהתקיעה ולא גוף המצוה וידוע הוא כי תקיעת ראש השנה הוא לזכרון ולמחילה וכדי שישמע אותה האדם ויכניע את יצרו ויזדעזעו אבריו ויתעורר לשוב בתשובה עד דאיכא מאן דמפרש בזה הוא כדי לערבב את השטן דקיימא לן הוא שטן הוא יצר הרע והיצר מת בשומעו קול השופר כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגומר ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלבב שלם עד כאן מכל שכן ביובל דאין התקיעה אלא להכריז על החירות ולפרסמו לעבדים ולאדוניהם וכיוצא בזה היה מספיק לידע את הדבר מפי אחרים אף על פי שלא ישמע הכרוז באזניו וכל שכן שאין לנו לילך אלא אחר הכתוב שכתב והעברת שופר תרועה ותלה המצוה בתקיעה והלא משום דגזירה שוה חשיבא כקרא כתב כבוד תורתך דקאמר הסמ"ג לתקוע וכל שכן במקום הכתוב בעצמו ומה שכתב כבוד תורתך שלא בא הרמב"ם אלא להודיע הטעם של כל אחד ואחד וכו' אין