רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קו

רצופה בחבילות תשובות משולבות מחוטבות מאליפות מרובבות לפרק הויות תרומיות ולהסיר ספקות שנסתפקתי במלתיה דמר וקא מתמה מר וקאמר שחייבתי מדבריו שכתב דטעמא דכתב הרמב"ם גבי שופר מצות עשה לשמוע ולא כתב לתקוע דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא משום טעם אחר וכו' דלדידיה דמר סברא ליה הכי דלאו בשמיעה תליא מילתא עד שכתב כבוד תורתך דאדרבא מדברי יחויב ההפך וכו' עד סוף הענין ואני תמה ותמה ונפלא הפלא ופלא על פה קדוש יכתוב ידו דברים כאלה על דברים גלויים כשמש ומי הוא שהעלה זה על דעתו או שתקע עצמו והטריח קולמוסו לחייב מדברי כבוד תורתך דבר זה או הפכו ומאי נפקא לן מנה אי סבר ליה מר דלאו בשמיעה תלייא מילתא או אי בשמיעה תלייא מלתא או מאי אכפת לן אי סבר ליה למר הכי ומי הוא שחשב בלבו שכבוד תורתך לא ראה דברי הר"ם שכתב בחיבורו שאין המצוה אלא בשמיעת הקול והלא אין דברינו וכל עסקינו אלא במאי דכתב כבוד תורתך דמה שכתב הרמב"ם מצות עשה לשמוע ולא לתקוע דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא מטעמא אחרינא, ואני כתבתי דלא היא דהא בהדיא כתב בחבורו הגדול דאין עיקר המצוה אלא השמיעה וכיון שכן פשוט הוא דמשום טעם זה כתב מצות עשה לשמוע שהיא עיקר המצוה וכמו שכתב בתשובתו בבירור שאין אחריו בירור ואם כבוד תורתך עבר על הדברים אגב שטפא ולא דק בהו ודרשן על עצמו התלונה בזה על כבוד תורתך לא עלינו ולפי שאין לנו עסק באותן דברים לא הראיתי לכבוד תורתך שאותן ראיות שחייבת מהן דלדידך בשמיעה תלייא מילתא לא יתחייב מהן דבר זה כלל ואם יחזור כבוד תורתך לדקדק בהן יתבאר לו זה בנקל ומה שכתב כבוד תורתך דביובל נמי בשמיעה תלייא מילתא מדתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות וכולי הא מילתא ליתא דהא בהדייא אמרינן בפרק בתרא דראש השנה דביובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ובבריתא נמי קתני התם שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקדשו את החודש בין בבית דין שלא קדשו וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובראש השנה אין תוקעין אלא בבית דין שקדשו את החודש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע עד כאן בבריתא וכן הביאה הרמב"ם והסמ"ג בהלכות יובל לפסק הלכה הילכך ההיא דשוה יובל לראש השנה וכולי לאו לכל מילי קאמר ולפי הנראה שלא נתן לבו כבוד תורתך למה שפירשו בו המפרשים ז"ל דהרמב"ם פירש בפירוש המשנה לתקיעה במנין התקיעות ורש"י ז"ל והמפרשים פירשו דכי היכי בראש השנה בפשוטים הכי נמי ביובל וכולי אבל בשאר מילי ראש השנה לחוד ויובל לחוד וכדבעינן למימר קמן

ועוד כתב כבוד תורתך אבל מהתשובה שהשיב הר"ם ב"ם לאותן ששאלוהו מה הפרשים בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב שהמצוה שנצטווינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה וכולי הא ודאי מילתא היא דמהכא משמע דטעמא דרבנן דמברכים לשמוע ולא לתקוע הוא משום דבשמיעה תלייא מילתא וכן בתקיעה אבל כדמעין בה מר טפי ל"ק ולא מידי על דברי משום דמילתיה דהר"ם שהשיב לשואלים אינה אלא לפי סברתו וכולי עד כאן ואני אומר דמהכא משמע נמי דטעמא דכתב מצות עשה לשמוע ולא לתקוע משום דבשמיעה תלייא מלתא ולא בתקיעה וקא חזינא ליה למר בהא מילתא כמה דנקיט חוטרא בתרי רישי וארכביה אתרי ריכשי תו קא חזינא דבתר דקאמר מר הא ודאי מילתא היא דחה אותה בפחות מקש וכל שכן דאף כי תלה כבוד תורתך הטעמים זה בזה והעמיס בדבריו דבר שלא עלה על דעתו לא מסתייה למר בהכי דסוף סוף הטעם המחייב לכבוד תורתך את הדין היינו משום דבשמיעה תלייא מילתא וכמו שכתב כבוד תורתך בחתימת דבריו ז"ל דאזלינן בתר עיקר המצוה שהיא השמיעה ומברכים לשמוע ולא לתקוע וכולי ועל כרחך דמשום הכי נמי כתב מצות עשה לשמוע דהא בהא תלייא ואותן ההרכבות שהרכיב כבוד תורתך ואותן דברים שכתב לא שייכי בענין זה כלל ובהכי סליקנא ובהכי נחיתנא דטעמא דמילתא דכתב הר"ם מצות עשה לשמוע היינו משום שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כדכתיבנא שלא כדברי כבוד תורתך בספרו, וכל שכן דאותו טעם שכתב כבוד תורתך דהיינו משום דלדידיה גזירה שוה לא חשיבא כקרא וכולי לאו כלום הוא ואין לו שום מציאות לגבי ענינא דילן כלל דעיקר המצוה שכתב מצות עשה לשמוע וכולי לא נפקא ליה מגזירה שוה אלא מפסוק מלא דיום תרועה יהיה לכם וכמו שכתב בחבורו ובספר המצות שלו זה לשונו והמצוה של ק"ע היא המצוה שצונו לשמוע קול שופר ביום א' של תשרי שנאמר יום תרועה יהיה לכם עד כאן אבל התקיעה אם יהיה בשופר וסדר התקיעות הוא דנפקא להו מגזירה שוה הילכך אף אם נניח דלדידי הגזירה שוה חשיבא כקרא שפיר קאמר לשמוע כיון שהמצוה שנצטוינו בה היא שמיעת התקיעה ולא התקיעה ואמנם אנו תוקעים כדי שנשמע כמו שפירש בתשובתו הלא תראה דאפילו הסמ"ג עצמו דאית ליה גזירה שוה כקרא ועיקר המצוה לא נפקא ליה אלא מהפסוק עצמו דיום תרועה יהיה לכם כהרמב"ם אלא דהרמב"ם מפרש בו יום שמיעתה תרועה והסמ"ג מפרש בו יום תקיעת התרועה והגזירה שוה בין למר בין למר לא אתיא לגוף המצוה אלא לענפים כדכתיבנא הלכך אפילו אי הוה סבירה ליה לסמ"ג דגזירה שוה לא הוי כללא להרמב"ם שפיר מצי למימר לתקוע כיון דלדידיה אין עקר המצוה אלא התקיעה ודבר זה פשוט ואין צריך לפנים ובר מדין ומדין איכא למיתמה טובא עליה דמר יחרוט בספר ובדיו דמשום דלא חשיבה גזירה שוה כקרא כתב הרמב"ם לשמוע ולא לתקוע ומה הועיל הרב בתקנתו ומה שיכות איכא להאי טעמא עם הא מלתא ואדרבא דאי משום הא כ"ש דהוה ליה למימר לתקוע דאלו לשמוע לית ביה לא קרא ולא גזירה שוה אלא לתקוע גזירה שוה מיהא איכא אלא על כרחך דמשום דאין המצוה אלא השמיעה כתב כן דהיכי אפשר שתהיה המצוה השמיעה ויאמר הוא לתקוע הפך הדין והמוחש והאריכות בדבר זה נראה לי כאיבוד זמן והניר והדיו

עוד כתב כבוד תורתך והראיה על דברי אלה שכל